לפני שלושה שבועות נפטר אבא שלי.

ככה, פתאום. זה היה רק מצב בריאותי שדרש אשפוז קצר בבית חולים, אבל התדרדרות פתאומית קטעה את פתיל חייו. משם, החיים מתחלקים לשלושה שלבים:

השלב הראשון היה ההלם. גדול, צורב, ובעיקר כבד. כאילו פגע בי שק קמח בן חמישים קילוגרמים וסחט כל מולקולת חמצן מהריאות שלי. הרגע שבו האדם שלפני, זה שהכרתי כל חיי, פתאום איננו דבר מלבד חומר אורגני חסר ערך בפני עצמו; הרגע שבו הרופא יוצא מהחדר במבט מבולבל ומתחיל להגיד בשפל קול ש"הוא היה בן אדם נחמד" אחרי שמאמצי ההחייאה עלו בתוהו, הוא רגע איום. רציתי למות באותו רגע. בלי אבא שלי, למה לי חיים?

השלב הבא - שהגיע מיד אחר כך וזה שבו אני עומד כרגע - הוא שלב ההכחשה. לא מתקבל על הדעת שתוך יומיים של התדרדרות מהירה תסתיים לה מסכת החיים המפוארת של אבא שלי. לא מתקבלת על הדעת האפשרות שעמדתי בפני גופה קרה ודוממת של האדם הפעיל ביותר שהכרתי. לא, אבא שלי לא מת. הוא פשוט הלך למקום כלשהו והוא עוד ישוב בקרוב, גם אם אין דרך ליצור איתו קשר כרגע כי הוא לא השאיר לי מספר טלפון. הוא רק נסע לנסיעה ממושכת. העזיבה הזו היא רק זמנית. לכן חשוב לשמור על הסדר בבית שלו, לסדר את הניירת ולהמשיך לטפל בכל הפעילויות שנשארו מיותמות פתאום. הוא עוד ישוב, וישמח לגלות שהדברים המשיכו כפי שתכנן אותם, גם אם הוא עצמו לא היה מבצע את זה בצורה 'מרובעת' כמוני.

והשלב האחרון, שעוד עתיד להגיע, הוא הקבלה של המצב וההתנחמות מהצער. כדי להגיע לכך, אנשים מספרים על יקירם ועל ההרגשה שלהם; כדי להרגיש טוב יותר. ככל שהם משתפים יותר, הם מרגישים שהוקל להם יותר, שהצער שכך עוד קצת ושהחיים אפשריים יותר. אבל לא אצלי. אני לא איש דברים, בפרט לא בכל הקשור לרגש. וחוץ מזה, אני לא רוצה לשכוח. חלק מהחיים שלי נמוג עם הרוח באותו יום. חלק ממני מת באותו יום. אני לא מסוגל להתנחם על מותו של אבא שלי. לא, אי אפשר לשכוח יד שאבדה, ובטח שלא להתנחם מאבל על מי שהיה כל עולמי, ושאת כל מה שאני יודע למדתי ממנו.

וזו הסיבה שאני אוזר כוח להיפטר מעוד משהו היום - מהבלוג הזה. נרקיס היה חלק אינטגרלי ממני ומהנוכחות שלי (בעיקר הוירטואלית), אבל אין לי את הכוחות הנפשיים לקיים אותו כרגע. אני לא מתחרט על מה שעברנו ביחד (טוב, אני כן מתחרט על בליל השטויות שכתבתי כאן בשמו), אבל החיים שלי הם לא מה שהיו והם מתגלגלים עכשיו בכיוון אחר, ולנרקיס אין מקום בהם. אני לא אסגור את הבלוג (לפחות לא בזמן הקרוב. לעולם אין לדעת מה אחשוב עליו בעוד שנה) כי אני לא מתחרט עליו, אבל זה יהיה הפוסט האחרון שלי, ואני נפרד מכם כאן. היה נחמד (באמת!), ותודה לכל מי שהיו כאן והגיבו, השמיצו, הביעו את תמיכתם האילמת, או סתם קראו בשקט. הייתם נהדרים ואני מאחל לכם הרבה הצלחה בכל אשר תפנו, ובעיקר שלא תדעו כל צער בפניות החיים הללו.

עד כאן בפעם האחרונה,

יש משהו מביך בהתרגלות לדברים בחיים.

בדיוק בשבוע שבו דנו בסערה כלי התקשורת ב'אומץ' שגייס משה סילמן לשם ביצוע המעשה המטופש ביותר עלי אדמות (וסלחו לי אם נראה לכם אחרת, אבל כדי לבצע מעשה נמהר כמו נטילת החיים לא דרוש אומץ. דרוש רק רגע של ייאוש ושל רוח שטות), גייסתי בעצמי 'אומץ' לביצוע מעשה מטופש לא פחות - חיים בלי טלפון סלולרי.

טוב, זו לא כל האמת. הסיפור המלא מורכב יותר: הטלפון היקר שלי פשוט נפל (ולפני שאתם מאשימים אותי - לא אני אחראי לזה. בשום אופן שבעולם לא הייתי מתנהג אליו ככה), נכבה מיד וסירב להידלק. פירוק מהיר גילה ששלושה משרנים (התרגום העברי הצולע ל-Inductors) על פני הלוח הראשי איבדו חלק מהראש המגנטי בגלל הנפילה ושזו הסיבה לכך שזרימת החשמל בלוח 'נתקעה'. מיהרתי להוציא מתחת לבלטות את טלפון הגיבוי בן העשור, כמובן, אבל אז התברר שהוא נעול לחברת סלקום (וחבל על המאמץ לפתוח את הנעילה. זה דורש התממשקות מול JTAG עם תוכנה שנכתבה במילניום הקודם ושרק למצוא אותה ברשת זה סיוט בפני עצמו). בלית ברירה שלפתי את כרטיס הסים באנחה, הנחתי אותו על פיסת נייר והתחלתי לתכנן את קניית הטלפון הבא שלי (אני לא מוותר על תיקון הטלפון הקיים, אבל בינתיים זה די בלתי מעשי כי לא קיימים לו חלפים בשוק. היום החלטתי לנסות לתפוס את HP באנגליה ולברר אם יש להם אפשרות לתקן אותו, אבל מסתבר שמערכת התמיכה שלהם בדיוק קרסה והם ביקשו בנימוס ליצור איתם קשר מאוחר יותר (המזל הרע שלי, כתמיד)). החלטתי בינתיים להוציא את עצמי לפגרת טלפון בלתי מוגבלת בזמן (ספויילר: בדיעבד היא כן היתה מוגבלת) ולבדוק איך אני מתפקד תחת הנסיבות.

את היום הראשון (שגם היה היום הראשון בשבוע, למרבה הנוחות) העברתי דוקא די בשלום. אמנם כתבתי את מספר הטלפון בשלושה טפסים שונים באותו יום ומדי פעם מיששתי את הכיס כדי לוודא שהוא באמת לא נמצא שם, אבל באופן כללי התמודדתי די בגבורה עם המצב. היום השני, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי: פנים חמוצות ושיחות טלפון נזעמות שקיבלו הסובבים אותי הבהירו שזה לא היה רעיון טוב, וגם הצורך להתקשר כשהייתי בדרכים נשאר ללא מענה (ולכו חפשו טלפונים ציבוריים. ירושלים אמנם מהווה מעוז אחרון בארץ, אבל גם כאן הם בסכנת הכחדה. היה בזה גם יתרון, אחרי הכל - לא שוחחתי בטלפון תוך כדי תמרוני טירוף במהירות גבוהה בין המכוניות שעל הכביש; אבל זה לא ממש ניחם אותי באותו רגע). את היומיים שאחר-כך העברתי בחצי דיכאון (בין השאר - מכר שלי מחו"ל עלה לארץ ולי לא היתה דרך של ממש ליצור איתו קשר (לא היה ברשותי מספר הטלפון שלו, והניסיונות שלו להשיג אותי עלו בתוהו, כמובן)), אבל אז התחיל המפנה. שמתי לב שיש משהו מרענן ביכולת לנהל שיחה עם מישהו ולסיים אותה מבלי שצלצול טורדני (או רטט טורדני לא פחות) יקטע אותה פעם ופעמיים; היה משהו מרענן בהשבה למיילים רק כשנזכרתי לבדוק את תיבת הדוא"ל שלי (ותמיד נזכרתי באיחור. ככה זה כשמתרגלים לקבל הכל ישירות לטלפון), והיה משהו מרענן בזמן הפנוי שפתאום גיליתי שנשאר לי בידיים כשאני מסתובב בלי טלפון סלולרי.

לא אלאה אתכם ולא אשקר ואומר שהייתי גיבור מספיק כדי להחליט על חיים ללא טלפון. בסופו של דבר, לאחר כשבועיים שבמהלכם הייתי בטוח שאיבדתי את כרטיס הסים ואפילו זה כבר לא היה אכפת לי (הלכה למעשה הוא רק נבלע בין הררי הניירת על השולחן שלי. אני באמת צריך לעשות שם סדר מתישהו), נשברתי וקניתי טלפון חדש (הישן ישמש בינתיים לחלפים. אם אצליח לתקן אותו הוא ישמש כמכשיר פיתוח לפרוייקט הבא שלי ויועבר בסיומו לאחזקת אחותי שהנוקיה המזדקן שלה כבר גוסס). היתה לי איזושהי רווחה למראה כמות ההודעות שהצטברו וקצת פחות שמחה למשמע ההודעות בתא הקולי ולמראה רשימת מספרי השיחות שלא נענו. בכל זאת, טלפון סלולרי מהווה כלי עבודה בחיים של ימינו וזה לא נעים לגלות דברים חשובים שפספסתי בגלל הניסוי הקטן שלי, אבל אני לא מתחרט על אף רגע מהחיים הנוחים-קשים שחייתי במהלך השבועיים הללו.

זה מזכיר לי - שעון היד שלי הוא חלק ממני בכל רגע נתון (למעט המקלחת, מן הסתם). קרה לי פעם שאיכשהו שכחתי לענוד אותו אחרי המקלחת והסתובבתי יום שלם בלעדיו, ועד כמה שזה נשמע מטופש - זה לא היה פשוט בכלל. למרות שהיה לי טלפון, לרגע לא חשבתי על הרעיון להשתמש בו כדי לבדוק מה השעה. לא היה לי שעון, אז אוטומטית 'הבנתי' שאין לי דרך לדעת את השעה הנוכחית. לא רק זה: ידעתי, לכאורה, ששכחתי את השעון בבית, אבל זה לא מנע ממני להרים את היד מדי זמן מה בתנועה מורגלת כדי לבדוק מה השעה. וכן, הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה להתפרץ כסופה אל החדר שלי ולענוד את השעון שלי בערגה. ממש כאילו הייתי מכור לסם כלשהו.

בעצם, לא 'כאילו'. אני בהחלט מכור להרגלים שלי, והניסיון שהיה לי בלעדיהם הוכיח לי כמה הרסניים הם יכולים להיות, לפעמים. זה מתבטא אצלי בהמון תחומים בחיים - החל מהרגשת החוסר בלי השעון והטלפון הסלולרי ועד אי היכולת להשלים ציור בלי אותו עיפרון מכני מרוט מכיתה א' שבו השתמשתי לקשקושים (שהיום משעשע למדי להסתכל עליהם ולהיזכר בנוסטלגיה בכך שפעם קראתי להם 'ציורים') עד שעברתי לעפרונות נורמליים. זה מצחיק, ובעיקר עצוב.

גם לכם יש הרגלים מוזרים, או שאני הוא זה שמוזר בכל הסיפור? (סביר להניח שאני מוזר, אבל שגם לכם יש הרגלים מעניינים, אז אל תתעצלו. ספרו).