יש משהו מביך בהתרגלות לדברים בחיים.

בדיוק בשבוע שבו דנו בסערה כלי התקשורת ב'אומץ' שגייס משה סילמן לשם ביצוע המעשה המטופש ביותר עלי אדמות (וסלחו לי אם נראה לכם אחרת, אבל כדי לבצע מעשה נמהר כמו נטילת החיים לא דרוש אומץ. דרוש רק רגע של ייאוש ושל רוח שטות), גייסתי בעצמי 'אומץ' לביצוע מעשה מטופש לא פחות - חיים בלי טלפון סלולרי.

טוב, זו לא כל האמת. הסיפור המלא מורכב יותר: הטלפון היקר שלי פשוט נפל (ולפני שאתם מאשימים אותי - לא אני אחראי לזה. בשום אופן שבעולם לא הייתי מתנהג אליו ככה), נכבה מיד וסירב להידלק. פירוק מהיר גילה ששלושה משרנים (התרגום העברי הצולע ל-Inductors) על פני הלוח הראשי איבדו חלק מהראש המגנטי בגלל הנפילה ושזו הסיבה לכך שזרימת החשמל בלוח 'נתקעה'. מיהרתי להוציא מתחת לבלטות את טלפון הגיבוי בן העשור, כמובן, אבל אז התברר שהוא נעול לחברת סלקום (וחבל על המאמץ לפתוח את הנעילה. זה דורש התממשקות מול JTAG עם תוכנה שנכתבה במילניום הקודם ושרק למצוא אותה ברשת זה סיוט בפני עצמו). בלית ברירה שלפתי את כרטיס הסים באנחה, הנחתי אותו על פיסת נייר והתחלתי לתכנן את קניית הטלפון הבא שלי (אני לא מוותר על תיקון הטלפון הקיים, אבל בינתיים זה די בלתי מעשי כי לא קיימים לו חלפים בשוק. היום החלטתי לנסות לתפוס את HP באנגליה ולברר אם יש להם אפשרות לתקן אותו, אבל מסתבר שמערכת התמיכה שלהם בדיוק קרסה והם ביקשו בנימוס ליצור איתם קשר מאוחר יותר (המזל הרע שלי, כתמיד)). החלטתי בינתיים להוציא את עצמי לפגרת טלפון בלתי מוגבלת בזמן (ספויילר: בדיעבד היא כן היתה מוגבלת) ולבדוק איך אני מתפקד תחת הנסיבות.

את היום הראשון (שגם היה היום הראשון בשבוע, למרבה הנוחות) העברתי דוקא די בשלום. אמנם כתבתי את מספר הטלפון בשלושה טפסים שונים באותו יום ומדי פעם מיששתי את הכיס כדי לוודא שהוא באמת לא נמצא שם, אבל באופן כללי התמודדתי די בגבורה עם המצב. היום השני, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי: פנים חמוצות ושיחות טלפון נזעמות שקיבלו הסובבים אותי הבהירו שזה לא היה רעיון טוב, וגם הצורך להתקשר כשהייתי בדרכים נשאר ללא מענה (ולכו חפשו טלפונים ציבוריים. ירושלים אמנם מהווה מעוז אחרון בארץ, אבל גם כאן הם בסכנת הכחדה. היה בזה גם יתרון, אחרי הכל - לא שוחחתי בטלפון תוך כדי תמרוני טירוף במהירות גבוהה בין המכוניות שעל הכביש; אבל זה לא ממש ניחם אותי באותו רגע). את היומיים שאחר-כך העברתי בחצי דיכאון (בין השאר - מכר שלי מחו"ל עלה לארץ ולי לא היתה דרך של ממש ליצור איתו קשר (לא היה ברשותי מספר הטלפון שלו, והניסיונות שלו להשיג אותי עלו בתוהו, כמובן)), אבל אז התחיל המפנה. שמתי לב שיש משהו מרענן ביכולת לנהל שיחה עם מישהו ולסיים אותה מבלי שצלצול טורדני (או רטט טורדני לא פחות) יקטע אותה פעם ופעמיים; היה משהו מרענן בהשבה למיילים רק כשנזכרתי לבדוק את תיבת הדוא"ל שלי (ותמיד נזכרתי באיחור. ככה זה כשמתרגלים לקבל הכל ישירות לטלפון), והיה משהו מרענן בזמן הפנוי שפתאום גיליתי שנשאר לי בידיים כשאני מסתובב בלי טלפון סלולרי.

לא אלאה אתכם ולא אשקר ואומר שהייתי גיבור מספיק כדי להחליט על חיים ללא טלפון. בסופו של דבר, לאחר כשבועיים שבמהלכם הייתי בטוח שאיבדתי את כרטיס הסים ואפילו זה כבר לא היה אכפת לי (הלכה למעשה הוא רק נבלע בין הררי הניירת על השולחן שלי. אני באמת צריך לעשות שם סדר מתישהו), נשברתי וקניתי טלפון חדש (הישן ישמש בינתיים לחלפים. אם אצליח לתקן אותו הוא ישמש כמכשיר פיתוח לפרוייקט הבא שלי ויועבר בסיומו לאחזקת אחותי שהנוקיה המזדקן שלה כבר גוסס). היתה לי איזושהי רווחה למראה כמות ההודעות שהצטברו וקצת פחות שמחה למשמע ההודעות בתא הקולי ולמראה רשימת מספרי השיחות שלא נענו. בכל זאת, טלפון סלולרי מהווה כלי עבודה בחיים של ימינו וזה לא נעים לגלות דברים חשובים שפספסתי בגלל הניסוי הקטן שלי, אבל אני לא מתחרט על אף רגע מהחיים הנוחים-קשים שחייתי במהלך השבועיים הללו.

זה מזכיר לי - שעון היד שלי הוא חלק ממני בכל רגע נתון (למעט המקלחת, מן הסתם). קרה לי פעם שאיכשהו שכחתי לענוד אותו אחרי המקלחת והסתובבתי יום שלם בלעדיו, ועד כמה שזה נשמע מטופש - זה לא היה פשוט בכלל. למרות שהיה לי טלפון, לרגע לא חשבתי על הרעיון להשתמש בו כדי לבדוק מה השעה. לא היה לי שעון, אז אוטומטית 'הבנתי' שאין לי דרך לדעת את השעה הנוכחית. לא רק זה: ידעתי, לכאורה, ששכחתי את השעון בבית, אבל זה לא מנע ממני להרים את היד מדי זמן מה בתנועה מורגלת כדי לבדוק מה השעה. וכן, הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה היה להתפרץ כסופה אל החדר שלי ולענוד את השעון שלי בערגה. ממש כאילו הייתי מכור לסם כלשהו.

בעצם, לא 'כאילו'. אני בהחלט מכור להרגלים שלי, והניסיון שהיה לי בלעדיהם הוכיח לי כמה הרסניים הם יכולים להיות, לפעמים. זה מתבטא אצלי בהמון תחומים בחיים - החל מהרגשת החוסר בלי השעון והטלפון הסלולרי ועד אי היכולת להשלים ציור בלי אותו עיפרון מכני מרוט מכיתה א' שבו השתמשתי לקשקושים (שהיום משעשע למדי להסתכל עליהם ולהיזכר בנוסטלגיה בכך שפעם קראתי להם 'ציורים') עד שעברתי לעפרונות נורמליים. זה מצחיק, ובעיקר עצוב.

גם לכם יש הרגלים מוזרים, או שאני הוא זה שמוזר בכל הסיפור? (סביר להניח שאני מוזר, אבל שגם לכם יש הרגלים מעניינים, אז אל תתעצלו. ספרו).

ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה במשך זמן רב, אבל איכשהו זה התחרבש לי בכל פעם מחדש. אני לא בטוח שהפעם ילך לי, אבל אני נמצא עכשיו בשטף כתיבה והמילים זורמות. העיקר שאזכור לעבור על הדברים רגע לפני הפרסום כדי לא לגלות מאוחר מדי שאין שום קשר בין פסקה לחברתה או בין משפט לרעהו.

יש משהו מגניב בחלומות, עולם של דימיון מעורב במציאות שברוב המקרים אני עומד וצופה בו מהצד, משתדל להנות מהסיפור והנוף בחלקיקי השניות שנותרו עד לרגע שבו אתעורר. ברוב המקרים, אבל בהחלט לא בכולם. כתבתי כבר פעם על חלומות וציינתי אז שישנם מקרים שבהם אני לא יודע שאני חולם ושהדימיון הופך בשבילי למציאות לרגעים מספר שמרגישים כמו נצח. אחד מהחלומות האלה הוא החלום שאני עומד לספר לכם עליו. זה היה לפני כמעט שנה. יום רגיל לגמרי, בסך הכל. אולי הייתי קצת יותר עייף וזה מה שגרם לי להגרר לחלום הזה, אבל באמת שאין לי מושג. באיזשהו שלב (אני מניח שזה כבר היה בסך הכל דקות מעטות לפני שהתעוררתי), חלמתי שהתעוררתי.

מה יכול להיות מעניין בזה? לא הרבה, אבל כשפקחתי עיניים (בחלום) גיליתי שאני לא בחדר שלי. זה לא היה נורא אם הייתי יודע שזה בסך הכל חלום, אבל בשבילי זו היתה המציאות, והיא הפכה למשונה קצת יותר כשקלטתי שהשיער שלי - הארוך גם ככה - ארך פתאום עוד והפך לדי מציק מאחורי האוזניים. מילא, בהזדמנות הראשונה נסתפר, מיד אחרי שאבין איפה אני ואזכר איך הגעתי לכאן. הייתי קצת מטושטש וכשלתי בעצלתיים אל הדלת בדרך לחדר האמבטיה כשעברתי ליד מראה ומשהו בבבואה שנלכדה בזוית העין הציק לי. הסתובבתי והעפתי מבט, וההבנה הכתה בי מהר מאד ופערה את פי בתדהמה - המישהו שפניו נשקפו במראה לא היה אני. גרוע מכך - זו היתה בכלל מישהי.

את החרדה שהשתלטה עלי פרויד היה מסביר בטח בעזרת "קנאת הפין" או משהו (ואני כנראה אומר שטויות. עמכם הסליחה, לא הקשבתי בשיעורי פסיכולוגיה. בעיקר משום שמעולם לא השתתפתי בכאלה) ויונג היה ממלמל משהו על זיכרון קולקטיבי וגלגולים קודמים, אבל החרדה שלי לא נבעה מהעובדה שבמראה נשקפה בחורה, אלא מכך שהתעוררתי לחיים של מישהו אחר ואין לי שום מושג מה אני אמור לעשות בהם או איך אני מקבל את החיים שלי בחזרה (כמובן, העובדה שמדובר בבת המין השני תרמה לחרדה מהבחינה הזו שיש לי אפס ניסיון במינימום של "להיות אשה", שלא לדבר על דברים כמו אוסף הלקים המבולגן שגיליתי על השידה שליד המיטה). הכי גרוע - מי, לכל הרוחות, היא זו שלחיים שלה התעוררתי, והאם היא התעוררה לחיים שלי ומה היא עושה בהם? יש לי דברים חשובים לעשות ואני כל כך מקווה שהיא לא תהרוס משהו.

אם את נושא הלבוש וסידורי הבוקר יכולתי להעביר איכשהו (בקושי, אני בטוח), מעבר לדלת מחכה לי המשפחה של מי שנראתה קצת אחרי אמצע שנות העשרה שלה, בית הספר, המשימות שלה והמעגל החברתי שלה. איכשהו הצלחתי לזרוק על עצמי משהו וקיוויתי שהוא נראה סביר (יש לי טעם נורא בלבוש, לפי מה שאומרים). על הלק ויתרתי מראש. הפכתי את החדר החיפושים אחרי מערכת (באיזה יום אני בכלל? מזל שטלפון סלולרי שכן על השידה מוסתר היטב בין שלל הלקים ושאר פריטים בלתי מזוהים אחרים) ואיכשהו הצלחתי למצוא נייר מהוה מודבק לחלק הפנימי של דלת הארון ועליו משהו שנראה כמו טבלה עם שמות מקצועות מוצפנים בכתב יד כמעט בלתי קריא גם לעיני העורך המיומנות שלי (או שאיבדתי את המיומנות הזו. אני בכל זאת נמצא בגוף אחר). קצת אחרי זה התחילו הקריאות מהקצה השני השני של הבית שרגע לפני שהיה מאוחר מדי קלטתי שהן מיועדות אלי. מסתבר שאני מאחר ללימודים (ועם כל הזמן שמשכתי לביצוע הפעולות הקודמות זה היה סביר למדי. אני אפילו לא יודע מתי התעוררתי) ושאני צריך להספיק לחטוף את ארוחת העשר מהשולחן שבמטבח ו"לטוס".

איכשהו מצאתי את עצמי בסופו של עניין ברחוב ריק למדי, מתלבט לאיזה כיוון ללכת, מנסה להבין בזהירות באיזו עיר אני בכלל (באיזשהו שלב התברר שנפלתי איכשהו, מכל המקומות, לפתח תקוה), באיזה בית ספר אני לומד (כלומר, זו שלחיים שלה התעוררתי) ואיך לכל הרוחות אני מגיע לשם ומצליח ללמוד כרגיל ולמצוא דרך להחזיר את המצב לקדמותו. עמדתי במקום זמן מסויים כשמישהי חלפה על פני, אמרה "היי!" עליז וקראה לי למהר כי אנחנו כבר מאחרים. מיהרתי להצטרף אליה תוך כדי ניסיון נואש להצמיד לפרצוף את השם הסביר ביותר מרשימת אנשי הקשר שבטלפון לפני שהיא תפתח את הפה ותתחיל לדבר כשאני אפילו לא יודע איך קוראים לה. האמת? אני לא זוכר איך הצלחתי איכשהו להעביר את הדרך עד לבית הספר כשבדרך היא הספיקה גם לשאול אותי אם הכל בסדר איתי, אבל אני כן יודע שלא היה לי שום מושג מי היו כל אלה שהתנפלו עלי באמירות שלום ובכל מיני דיבורים שהיו מנותקים וחסרי פשר לחלוטין בשבילי. טוב, לא באמת התנפלו, אבל הלחץ היה נורא וכל מי שרק הסתכל עלי גרם לפעימות הלב להיות מואצות יותר ויותר, עד שבסופו של דבר הכל התערבל לערב רב של קולות וצבעים רגע לפני שטבעתי בהם והתעוררתי במיטה שלי, עם לב דופק בחרדה ומכוסה כולי בזיעה קרה.

אני לא יודע מה גרם דוקא לחלום כזה להופיע, אבל אני כן יודע שהוא הרגיש אמיתי ושהוא הרגיש נורא. חיים של אחרים הם תמיד צרה צרורה, גם אם הם נראים מהצד ירוקים יותר. מה אתכם? היה לכם חלום מטורף שחשבתם שמתרחש במציאות והיתה לכם סיבה ללחץ או פחד נורא?

מעניין לציין, אגב, שבין כל החרדות ודאגות הקטנות והגדולות, היתה לי איזושהי נחמת שוטים קלה - אני מקפיד לנעול את המחשב שלי בכל פעם שאני עוזב אותו (לקח מהתקלויות קודמות עם האחיות שלי ) וכך גם עשיתי לפני שפרשתי לשינה, כך שהמידע שעליו בטוח. מי שהתעורר לחיים שלי לא יוכל להתעסק איתו.

זו, אגב, לא הפעם היחידה שהדאגה לגורל הנתונים הדיגיטליים שלי העסיקה אותי תוך כדי דאגה לחיים עצמם. ישבתי פעם בתחנת צומת מירון קרוב לשעה אחת בלילה, ממתין בקוצר סבלנות לדוד שהיה אמור לאסוף אותי ארבעים דקות לפני כן והתעכב משום מה. שם, בשקט שהופר פעם בעשר דקות כשזוג פנסים קדמיים חתך את האפלה, בצילה של האנדרטה לזכר תשעת נרצחי פיגוע ההתאבדות שאירע במקום באוגוסט 2002, דמיינתי לעצמי סיטואציה שבה מחבל יקפוץ בין הצללים ויחליט לפגוע בי. יש לי דימיון עשיר, כך שהסיטואציה נראתה אמיתית למדי כשדמיינתי אותה. משום מה דמיינתי שכלי הנשק יהיה סכין, ובין הפחד לבין התקוה שאינצל או שלכל הפחות אמות מהר ולא אצטרך לספוג דקירות רבות לפני שאגווע סוף-סוף, ניקרה בי דאגה טורדנית לגבי גורלם של הנתונים הדיגיטליים שבדיסק הקשיח ובשתי המדיות הצרובות ששכנו בתיק הגב שלי. אני מטורף, אני יודע :)