בחודשים האחרונים שמענו לא מעט דיווחים, פרשנויות ובעיקר תחושות בטן לא מבוססות בנוגע להצבעה בנושא המדינה הפלסטינית בעצרת האו"ם השנתית.

אז קודם כל, קחו נשימה עמוקה והתרווחו לאחור (בהנחה שמותקן מסעד בכיסא שעליו אתם יושבים כרגע). שום דבר לא עומד להשתנות והמצב בשטח יישאר בדיוק כפי שהיה. למה? משום שההצבעה המחייבת היא זו שבמועצת הביטחון (בה חברות 15 מדינות שמתוכן חמש חברות קבועות בעלות זכות וטו) ושם ההצעה תיבלם בכל מקרה בגלל הוטו האמריקני. ההצבעה בעצרת הכללית? כבר היתה כזו ב-1988, כשערפאת ז"ל (פרשו את ראשי התיבות כרצונכם) היה אחראי על המהלך. כזכור לכולנו, זה לא שינה דבר. בדיוק כמו עוד הרבה החלטות של העצרת הכללית שכוונו נגד ישראל והיו ונותרו פורמליות בלבד. לכל היותר יאפשר המהלך לחמאס לשלוח נציג מטעמו כמשקיף פלסטיני (וזה היה, כמובן, סרקזם. חמאס הוא ארגון טרור שלא יזכה להכרה באו"ם עד שיכריז על התפרקות מנשקו והתנערות מפעולות טרור).

למה בכל זאת אתם מקבלים נבואות זעם בעיתונים ובאתרי האינטרנט? כי הפחדה מוכרת וכי העם בישראל נהנה משום מה לקחת הכל לאקסטרים ולהיות מפוחד מכל זבוב.

עד כאן למה לא. מכאן ואילך - למה כן. או: למה אני חושב שצריכה לקום מדינה פלסטינית.

כן, אני בהחלט חושב שמדינה פלסטינית היא רעיון לא רע. אל תמהרו לשמוח או להתרגז, כי זה לא מה שאתם חושבים. המניעים שלי הם אגואיסטיים לחלוטין. לכן, כשאני מדבר על מדינה פלסטינית, אני לא מתכוון לנוסח הבקשה הפלסטינית ולגבולות 67'. אני מתכוון להכרה ישראלית במדינה פלסטינית בשטחים שממילא נמצאים תחת שליטה פלסטינית. למה? בדיוק מאותן הסיבות של המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית ובדיוק מאותן הסיבות של התומכים במדינה כזו.

אחת הדאגות הגדולות של המתנגדים למדינה פלסטינית היא הבעיה הבטחונית והיווצרותם של גבולות שאינם ברי הגנה עם הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. בעיה כזו לא קיימת בגבולות הקיימים כיום שאליהם ישראל כמעט ולא נכנסת ממילא ושבהם נשמרת (אפילו אם רק כלפי חוץ) שליטה יציבה יחסית של הכוחות הפלסטיניים.

הכרה במדינה פלסטינית תאפשר הגשת תביעות בינלאומיות נגד בכירים פלסטינים מטעמים של פגיעה מכוונת באוכלוסיה אזרחית וביצוע פשעי מלחמה.

הכרה במדינה פלסטינית תאפשר לישראל להפסיק להתחפר ולהיזהר במהלך "מבצעים" כאלה ואחרים מדה-לגיטימציה של מה שיכונה "פעולה מול אוכלוסיה אזרחית". ירי של טיל מרצועת עזה או פיגוע מכל סוג אחר יטיל את האחריות למעשה על המדינה הפלסטינית (שתהפול למעשה למדינת טרור בהכרה בינלאומית במקרה שחמאס יצטרף לממשלה) - דבר שיאפשר למדינת ישראל להכריז על מלחמה ויציאה לפעולה לגיטימית ללא הצורך בטיפול בלוחמי גרילה בכפפות של משי וללא הצורך להתחייב בפגיעה מדוייקת במפגעים עצמם, כי בכל מלחמה ישנם קרבנות הכרחיים (בניגוד ל"מבצעים" בתוך אוכלוסיה אזרחית).

הכרה במדינה פלסטינית כזו אולי לא תשמח את הפלסטינים, אבל תאפשר לישראל להיפטר מהתמיכה הישראלית, הבטחונית וההומניטרית, המועברת לידי הפלסטינים ומשמשת לפעולות טרור לא מעטות.

ולבסוף - הכרה במדינה פלסטינית תוכיח את אי היציבות השלטונית הפלסטינית ואת מאבקי הכוח של כל הפלגים המכונים באופן דמגוגי "העם הפלסטיני".

כל זה, כמובן, ביקום המקביל שבו בראש מדינת ישראל עומדת הנהגה אמיצה שלא תחשוש לפעול לפי אמות מידה בינלאומיות על אף הגינויים שתספוג, שלא תחשוש לבצע מהלך שלא ישמח אף אחד בצד השני של המתרס אבל יקבע את החוקיות של מעשיה ושלא תחשוש לאפשר לעצמה לפעול מבלי לִרְצות לרַצּות את הגחמות של כל בעל לשון.

בחזרה ליקום שלנו - כל זה אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות. אנחנו נמשיך לדשדש והפתרון הטוב ביותר יהיה למשוך ולמשוך את הזמן תוך כדי התגוננות תמידית, גידול קיני מחבלים בכסף ישראלי ואמריקני ותקיפת מטרות חבלניות ברצועה רק כתגובה על ירי של קסאם שטיל של חצי מליון דולר לא הצליח ליירט.

שלכם,

- נרקיס.

נ.ב. רק נדמה לי, או שאחרי הלעג לביצועי הערוץ הראשון, סיקור מושב עצרת האו"ם בערוץ 10 באמת היה מלא בתקלות טכניות שהיו מביישות אפילו את התקלות בעת שידורי סיקור השריפה בכרמל?

נ.ב.ב. אם כבר עוסקים בערוץ 10, מילה על המאורעות שאירעו לפני קצת יותר משבוע: במקום לשאול האם התנצלות כפוייה היא אפשרות סבירה או מותו של החופש העיתונאי, כדאי לשים לב לכך שהמהלך ה"אמיץ" של גיא זוהר השאיר אותו לחסות תחת אותו ערוץ ש"הורג את החופש העיתונאי". אולי (ושוב - רק אולי) היה המהלך מיועד רק לסייע לו להיפטר מעורכת חדשה שהיתה עשוייה להיכנס לתפקיד בעקבות התפטרותה של עורכת "השבוע" ואגב כך גם להעסיק את הכותרות בשמו במהלך הימים שאחרי. חוץ מזה, תמיד כדאי לזכור שאלו אותם העיתונאים שאומרים לנו לא להאמין למה שאומר הצד האינטרסנטי לפני שמבררים ברר היטב את העובדות. חבל שכמעט אף עיתונאי לא שמר על הכלל החשוב הזה במקרה הזה.

ישראל היא מדינה ביורוקרטית. כולם יודעים את זה, גם הרופאה בקופת החולים שעלתה מחבר-העמים ואמרה לבעל הנימוסים האירופאיים שלפניה (אני) ש"במדינה הזו, בלי להפוך שולחנות, שום דבר לא יזוז". גם הממשלה יודעת.

מצד שני, לתושבי המדינה הזו יש היסטוריה ארוכה של מחאות מלאות רעש שנמוגו בקול דממה דקה, על אף שהמטרה לא הושגה. הנה סקירה קצרה של כמה מהשנה האחרונה:

מחאת הדלק

המחאה - תחילת השנה עמדה בסימן החרפת המאבק בהתייקרות הדלק שהגיע לשיא של 7.26 ש"ח לליטר (בתדלוק עצמי) בינואר. צעדות מחאה, יום ללא תדלוק ועוד הפגנות יצאו לפועל במהלך המחאה.

התוצאה - שר האוצר, יובל שטייניץ, הכריז בפברואר על הוזלת מס בסך 23 אג'.

סטטוס - קצת אחרי ההוזלה האמורה, התפוגג הסיקור התקשורתי והמחאה איבדה חלק גדול מכוחה וממשתתפיה. מאז, מחיר הדלק השתנה תכופות והיה במגמת עלייה. לפי ההערכות, יעודכן מחיר הדלק בסוף החודש ויעמוד על 7.52 ש"ח לליטר.

שביתת העובדים הסוציאליים

המחאה - לאחר שנים של עמידה בתנאי שכר שאינם מספיקים, יצאו העובדים הסוציאליים ב-5 במרץ לשביתה מלאה שכללה הפגנות שזכו לחיבוק ואהדה תקשורתית. דרישתם היתה ברורה - הם לא יחזרו לעבוד עד שתשונה טבלת השכר שלהם.

התוצאה - 23 ימים לאחר תחילת השביתה, חתמו נציגי העובדים ונציגי משרד האוצר על הסכם הכולל העלאה של כ-23 אחוזים במשכורת שתימשך על פני שמונה שנים.

סטטוס - טבלת השכר נותרה כשהיתה. המאבק לא השיג את מטרתו.

מחאת הקוטג'

המחאה - בעקבות סדרת כתבות בגלובס על יוקר המחיה, פתח איציק אלרוב קבוצה בפייסבוק וקרא להחרים למשך חודש את הקוטג' שמחירו היה קרוב לשמונה שקלים עד שיוזל המחיר למקסימום של חמישה שקלים. לאחר סיקור תקשורתי נרחב ובלבול קל, הוזז תאריך המחאה לחודש יולי.

התוצאה - מלבד רשת מגה, רשתות שיווק המזון שספגו ירידה במכירות מיהרו להכריז על הוזלת מחירים באופן עצמאי (רמי לוי הכריז על מחיר של 5 שקלים ושופרסל הציעה מבצע 1+1) בעוד מנכ"לית תנובה זהבית כהן מכריזה כי המחירים יישארו כמות שהם. לאחר שהדיון הגיע לכנסת והוחלט על הקמת ועדות חקירה ועל השארת הפיקוח על מוצרי החלב המפוקחים, נכנעו היצרניות ותנובה הכריזה על מחיר מומלץ לצרכן של 5.9 ש"ח לגביע קוטג'. מובילי המחאה הכריזו על ניצחון זמני והציבור חזר לקנות קוטג'.

סטטוס - לא תמצאו קוטג' במחיר של 5 שקלים. אפילו רמי לוי, הפילנתרופ הדגול, מוכר כעת את הלבן-הלבן במחיר של 5.5 ש"ח ועם תאריך תפוגה לא-משהו. ואם לא שמתם לב - גם מחיר מוצרי החלב שבפיקוח עלה. שקית חלב שעלתה 4.75 ש"ח בחודש שעבר עולה כעת 5 שקלים שלמים. בהחלט ניצחון.

מחאת הרופאים

המחאה - בדיוק ברגע שבו הסתיימה מחאת העובדים הסוציאליים, ממש כשהיא כבר התחילה לצאת מהאף, נזכרה ההסתדרות הרפואית להכריז על שביתה. למרבה מזלה, התקשורת התייצבה מיד לימינה וציבור החולים (או לפחות זה שהתראיין לתקשורת) תמך במאבק ללא סייג.

התוצאה - אין תוצאה. 120 יום של מאבק הן יותר מדי גם עבור תקשורת צהובה. עם הזמן, נמוגה בעשן התמיכה התקשורתית והידיעות בנושא עברו למשבצת בעמוד 15. גם החולים לא טמנו ידם בצלחת והסבל שנגרם להם התחיל להימאס. בדיוק כשהכל היה קרוב להסכם, התפוצצה העסקה והתקשורת שוב בחשה בנושא, אבל אז הגיעה מחאת הדיור.

מחאת הדיור.

המילה האחרונה בתחום ההפגנות הישראליות שהתחילה גם היא (כמה מפתיע) מסיקור תקשורתי נרחב של פעילות של סטודנטית שפתחה קבוצה בפייסבוק. אוהלים שצצו ברחבי הארץ ותהלוכות מחאה בתל אביב של רוטשילד תחת הסיסמא "דיור בר-השגה" הביאו את הרעש אל שולחן הכנסת וגרמו לראש הממשלה להציג היום תוכנית לפתרון בשוק הדיור במסיבת עיתונאים. עוד לפני שהסתיימה האספה, מיהר אחד ממארגני המחאה להכריז: "אני לא יודע למה, אבל אני יודע שהוא משקר, זה לא פתרון". על אף שברור שפרסום התוכנית דוקא עכשיו נובע ממחאת האוהלים (אם כי התכנון לא יכול היה להיעשות תוך שבוע, כך שהתכנון אכן נעשה בלי קשר למחאה), הדובר לא ידע להסביר מדוע לדעתו יש שקר בדברים. בסקר פייסבוק של "הארץ", כתבה מישהי כי "אם היתה כוונה אמיתית היו יוצרים אותה מזמן.... אין פה הצעות רחבות לצמצום הפערים ולמען שינוי חברתי והפיכת יוקר המחיה לריאלי ואפשרי לאדם הממוצע אלא פניה נקודתית לפתרונות למגזרים שזוהו ע"י נתניהו כמובילי המחאה".

ובכן, אני לא יודע למה ציפיתם ממחאה שמתמקמת באוהלים ודורשת "דיור בר-השגה". את יוקר המחיה, למרבה הצער, לא ניתן להפוך בקלות (אלא אם כן מדינה סוציאל-דמוקרטית לא מספיקה לכם. תמיד אפשר להקים את מק"י מהאפר) ושינוי חברתי הוא דבר שתלוי בעם יותר מבנבחריו. תגובה בנוסח "אני לא יודע למה, אבל אני יודע שהוא שקרן", היא תגובה מפוחדת שמגיעה ממישהו שמרגיש ששומטים את אור המצלמות מעליו ולא ממישהו שרוצה בטובת הציבור. איך כתבו חברי להקת "הדג נחש" בדף הפייסבוק שלהם? "אנשים שמאוהבים במצלמות אינם מתאימים לנהל מאבק. במוקדם או במאוחר תופנה האנרגיה שלהם לכיבוש המצלמה ולא לכיבוש יעדי המאבק".

כמו כל קודמותיה, גם זו תיעלם בהתקפלות איטית על אף שמארגניה יכריזו שוב ושוב על "מהפכה" קרבה. כי "צדק חברתי" היא כותרת חלולה שנולדה במוחו הקודח של קופירייטר, כי בסופו של דבר, כל עוד לא ידע העם להתאחד, לשמור על מחאה עד לסיומה ולא לשסות את התקשורת במחאה חדשה מדי יומיים, כל עוד תימשך המחאה בהתפלגות, בהתפזרות על סקטור רחב, ללא מטרה מוגדרת (וללא סיקור תקשורתי שידעך עם הזמן, כי העמודים הראשיים לא יכולים להראות את אותן התמונות שוב ושוב), בהתערבות של גורמים אינטרסנטיים ושל שיח פוליטי מובהקים, עם תוכנית ממשלתית לפתרון או בלעדיה, דרך כל ההפגנות נגמרת במבוי סתום ואפל, עמוק מתחת לאדמה.

איך אמר דייב בארי? "ההישג העיקרי של כל הפגנה הוא לעצבן אנשים שאינם חלק ממנה".

גם כן מחאה.

שלכם,

- נרקיס.