ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה במשך זמן רב, אבל איכשהו זה התחרבש לי בכל פעם מחדש. אני לא בטוח שהפעם ילך לי, אבל אני נמצא עכשיו בשטף כתיבה והמילים זורמות. העיקר שאזכור לעבור על הדברים רגע לפני הפרסום כדי לא לגלות מאוחר מדי שאין שום קשר בין פסקה לחברתה או בין משפט לרעהו.

יש משהו מגניב בחלומות, עולם של דימיון מעורב במציאות שברוב המקרים אני עומד וצופה בו מהצד, משתדל להנות מהסיפור והנוף בחלקיקי השניות שנותרו עד לרגע שבו אתעורר. ברוב המקרים, אבל בהחלט לא בכולם. כתבתי כבר פעם על חלומות וציינתי אז שישנם מקרים שבהם אני לא יודע שאני חולם ושהדימיון הופך בשבילי למציאות לרגעים מספר שמרגישים כמו נצח. אחד מהחלומות האלה הוא החלום שאני עומד לספר לכם עליו. זה היה לפני כמעט שנה. יום רגיל לגמרי, בסך הכל. אולי הייתי קצת יותר עייף וזה מה שגרם לי להגרר לחלום הזה, אבל באמת שאין לי מושג. באיזשהו שלב (אני מניח שזה כבר היה בסך הכל דקות מעטות לפני שהתעוררתי), חלמתי שהתעוררתי.

מה יכול להיות מעניין בזה? לא הרבה, אבל כשפקחתי עיניים (בחלום) גיליתי שאני לא בחדר שלי. זה לא היה נורא אם הייתי יודע שזה בסך הכל חלום, אבל בשבילי זו היתה המציאות, והיא הפכה למשונה קצת יותר כשקלטתי שהשיער שלי - הארוך גם ככה - ארך פתאום עוד והפך לדי מציק מאחורי האוזניים. מילא, בהזדמנות הראשונה נסתפר, מיד אחרי שאבין איפה אני ואזכר איך הגעתי לכאן. הייתי קצת מטושטש וכשלתי בעצלתיים אל הדלת בדרך לחדר האמבטיה כשעברתי ליד מראה ומשהו בבבואה שנלכדה בזוית העין הציק לי. הסתובבתי והעפתי מבט, וההבנה הכתה בי מהר מאד ופערה את פי בתדהמה - המישהו שפניו נשקפו במראה לא היה אני. גרוע מכך - זו היתה בכלל מישהי.

את החרדה שהשתלטה עלי פרויד היה מסביר בטח בעזרת "קנאת הפין" או משהו (ואני כנראה אומר שטויות. עמכם הסליחה, לא הקשבתי בשיעורי פסיכולוגיה. בעיקר משום שמעולם לא השתתפתי בכאלה) ויונג היה ממלמל משהו על זיכרון קולקטיבי וגלגולים קודמים, אבל החרדה שלי לא נבעה מהעובדה שבמראה נשקפה בחורה, אלא מכך שהתעוררתי לחיים של מישהו אחר ואין לי שום מושג מה אני אמור לעשות בהם או איך אני מקבל את החיים שלי בחזרה (כמובן, העובדה שמדובר בבת המין השני תרמה לחרדה מהבחינה הזו שיש לי אפס ניסיון במינימום של "להיות אשה", שלא לדבר על דברים כמו אוסף הלקים המבולגן שגיליתי על השידה שליד המיטה). הכי גרוע - מי, לכל הרוחות, היא זו שלחיים שלה התעוררתי, והאם היא התעוררה לחיים שלי ומה היא עושה בהם? יש לי דברים חשובים לעשות ואני כל כך מקווה שהיא לא תהרוס משהו.

אם את נושא הלבוש וסידורי הבוקר יכולתי להעביר איכשהו (בקושי, אני בטוח), מעבר לדלת מחכה לי המשפחה של מי שנראתה קצת אחרי אמצע שנות העשרה שלה, בית הספר, המשימות שלה והמעגל החברתי שלה. איכשהו הצלחתי לזרוק על עצמי משהו וקיוויתי שהוא נראה סביר (יש לי טעם נורא בלבוש, לפי מה שאומרים). על הלק ויתרתי מראש. הפכתי את החדר החיפושים אחרי מערכת (באיזה יום אני בכלל? מזל שטלפון סלולרי שכן על השידה מוסתר היטב בין שלל הלקים ושאר פריטים בלתי מזוהים אחרים) ואיכשהו הצלחתי למצוא נייר מהוה מודבק לחלק הפנימי של דלת הארון ועליו משהו שנראה כמו טבלה עם שמות מקצועות מוצפנים בכתב יד כמעט בלתי קריא גם לעיני העורך המיומנות שלי (או שאיבדתי את המיומנות הזו. אני בכל זאת נמצא בגוף אחר). קצת אחרי זה התחילו הקריאות מהקצה השני השני של הבית שרגע לפני שהיה מאוחר מדי קלטתי שהן מיועדות אלי. מסתבר שאני מאחר ללימודים (ועם כל הזמן שמשכתי לביצוע הפעולות הקודמות זה היה סביר למדי. אני אפילו לא יודע מתי התעוררתי) ושאני צריך להספיק לחטוף את ארוחת העשר מהשולחן שבמטבח ו"לטוס".

איכשהו מצאתי את עצמי בסופו של עניין ברחוב ריק למדי, מתלבט לאיזה כיוון ללכת, מנסה להבין בזהירות באיזו עיר אני בכלל (באיזשהו שלב התברר שנפלתי איכשהו, מכל המקומות, לפתח תקוה), באיזה בית ספר אני לומד (כלומר, זו שלחיים שלה התעוררתי) ואיך לכל הרוחות אני מגיע לשם ומצליח ללמוד כרגיל ולמצוא דרך להחזיר את המצב לקדמותו. עמדתי במקום זמן מסויים כשמישהי חלפה על פני, אמרה "היי!" עליז וקראה לי למהר כי אנחנו כבר מאחרים. מיהרתי להצטרף אליה תוך כדי ניסיון נואש להצמיד לפרצוף את השם הסביר ביותר מרשימת אנשי הקשר שבטלפון לפני שהיא תפתח את הפה ותתחיל לדבר כשאני אפילו לא יודע איך קוראים לה. האמת? אני לא זוכר איך הצלחתי איכשהו להעביר את הדרך עד לבית הספר כשבדרך היא הספיקה גם לשאול אותי אם הכל בסדר איתי, אבל אני כן יודע שלא היה לי שום מושג מי היו כל אלה שהתנפלו עלי באמירות שלום ובכל מיני דיבורים שהיו מנותקים וחסרי פשר לחלוטין בשבילי. טוב, לא באמת התנפלו, אבל הלחץ היה נורא וכל מי שרק הסתכל עלי גרם לפעימות הלב להיות מואצות יותר ויותר, עד שבסופו של דבר הכל התערבל לערב רב של קולות וצבעים רגע לפני שטבעתי בהם והתעוררתי במיטה שלי, עם לב דופק בחרדה ומכוסה כולי בזיעה קרה.

אני לא יודע מה גרם דוקא לחלום כזה להופיע, אבל אני כן יודע שהוא הרגיש אמיתי ושהוא הרגיש נורא. חיים של אחרים הם תמיד צרה צרורה, גם אם הם נראים מהצד ירוקים יותר. מה אתכם? היה לכם חלום מטורף שחשבתם שמתרחש במציאות והיתה לכם סיבה ללחץ או פחד נורא?

מעניין לציין, אגב, שבין כל החרדות ודאגות הקטנות והגדולות, היתה לי איזושהי נחמת שוטים קלה - אני מקפיד לנעול את המחשב שלי בכל פעם שאני עוזב אותו (לקח מהתקלויות קודמות עם האחיות שלי ) וכך גם עשיתי לפני שפרשתי לשינה, כך שהמידע שעליו בטוח. מי שהתעורר לחיים שלי לא יוכל להתעסק איתו.

זו, אגב, לא הפעם היחידה שהדאגה לגורל הנתונים הדיגיטליים שלי העסיקה אותי תוך כדי דאגה לחיים עצמם. ישבתי פעם בתחנת צומת מירון קרוב לשעה אחת בלילה, ממתין בקוצר סבלנות לדוד שהיה אמור לאסוף אותי ארבעים דקות לפני כן והתעכב משום מה. שם, בשקט שהופר פעם בעשר דקות כשזוג פנסים קדמיים חתך את האפלה, בצילה של האנדרטה לזכר תשעת נרצחי פיגוע ההתאבדות שאירע במקום באוגוסט 2002, דמיינתי לעצמי סיטואציה שבה מחבל יקפוץ בין הצללים ויחליט לפגוע בי. יש לי דימיון עשיר, כך שהסיטואציה נראתה אמיתית למדי כשדמיינתי אותה. משום מה דמיינתי שכלי הנשק יהיה סכין, ובין הפחד לבין התקוה שאינצל או שלכל הפחות אמות מהר ולא אצטרך לספוג דקירות רבות לפני שאגווע סוף-סוף, ניקרה בי דאגה טורדנית לגבי גורלם של הנתונים הדיגיטליים שבדיסק הקשיח ובשתי המדיות הצרובות ששכנו בתיק הגב שלי. אני מטורף, אני יודע :)

האמת? לא יודע למה זה עלה לי עכשיו. באמת שלא.

איכשהו נזכרתי בכתבה הזו ב-ynet (העוסקת בהודאתו של ה"האקר" שהשיג שליטה בחשבונות המייל של מפורסמים רבים וכך הניח את ידו על תמונות עירום שלהם שאותם פרסם) והתחלתי לחשוב (אם אמא שלי תקרא את המילים האחרונות, היא עשויה להעיר: "הפסק לחשוב יותר מדי, זה לא בריא". אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת). השיטה המוזכרת בכתבה היתה די מטומטמת, ולקרוא למישהו כזה האקר זה עלבון לאנשים שיודעים מה שהם עושים, אבל זה לא הנושא. מה שעניין אותי הוא מה שבכלל גרם לזה לקרות - הנטיה של אנשים לתעד את עצמם בכל סיטואציה, גם אם היא מביכה במיוחד ותגרום להם לסערת רוח אם וכאשר תתפרסם.

למעשה, זו לא הפעם הראשונה שאני תוהה בנוגע לזה. נתקלתי במהלך חיי באנשים שתיעדו את חייהם באובססיביות ביומנים אישיים, חלקם אף העזו לשאול אם אני כותב יומן. אף פעם לא ממש הבנתי את הצורך שלהם לתעד את מה שעבר עליהם. ברור, זה נחמד לקרוא דברים מעובדים שכתבתי לפני עשר שנים או להביט בסקיצות וציורים מהתקופה הראשונית שלי ולחייך במין הבנה, נוסטלגיה ורחמים למראה התום הילדותי והדעות הנחרצות שבאו לידי ביטוי באותם חומרים ששרדו את אימי נקיונות הפסח ומעברי הדירה, אבל בדיוק ב"נחמד" זה נגמר. אני לא רואה את עצמי מצליח לכתוב יומן שבו אני מתעד את מהלך החיים היום-יומי, הזמני, שלי. בעצם, אם לדייק, ניסיתי כבר שלוש פעמים להתחיל לכתוב יומן, כל פעם בשיטת סידור אחרת שהיתה עשויה לעניין אותי להתמיד בכך. בכולן זה לא החזיק מעמד מעבר לקטע יחיד (שלושה קטעים בסך הכל) מלא קשקושים לא מעובדים, רגעיים, שהיום אני בעצמי לא מצליח להבין מה התכוונתי לכתוב בו תוך כדי ניסיון להיות אותנטי, בלי לחשוב יותר מדי.

לא רק בחיים האמיתיים קיימים אנשים כאלה. ברחבי ישראבלוג תמצאו אחוז גבוה של משתמשים (אנונימיים ברוב מוחלט של המקרים) המתעדים את העובר עליהם, טוב ורע, ללא הפסקה. אני לא מתכוון לבקר אותם, לא חושב שהם טיפשים (או ראויים לכל כינוי גנאי אחר), אבל אני כן חושב שאלה המצפים שהדברים יישארו צפונים, די מפספסים את הרעיון. מתמיהים למדי הם אלה שברשימותיהם (ולפעמים בפוסטים עצמם) מופיעה הודעה המבקשת ממי שמזהה את הכותב/ת לעזוב את הבלוג באופן מיידי ולא לשוב אליו ו/או לא לדבר עם כותב/ת הבלוג בחיים האמיתיים על הנושאים שעליהם כתב/ה (ולפעמים ההודעה דוקא מבקשת להודיע לכותב/ת הבלוג על הזיהוי, ליתר ביטחון). זה לגיטימי, אבל לא מעשי.

אולי זה משום שהתעסקתי באבטחת מידע, אולי זו רק הפראנויה שלי, אבל ברור לי שברגע שדבר מסויים תועד בצורה כלשהי, אנלוגית או דיגיטלית, על גבי הכתב או במכשיר הקלטה מכל סוג שהוא - בסופו של דבר הוא יתגלה, וזה יקרה בדיוק ברגע הכי פחות מתאים. אני גם לא באמת מבין את הצורך בתיעוד הזה - כשמדובר בכותבי בלוגים החשופים לכל אני עוד יכול להבין שהדבר נובע מקושי להכיל את העניין באופן עצמאי, מרצון לשתף אחרים ולזכות בעצה, בהשתתפות, או אפילו רק בהבנה פשוטה. אבל ככל שזה נוגע לכותבי יומנים אישיים בעולם האמיתי, כאלה שאינם חשופים לאחרים, אני לא מצליח להבין את הצורך בתיעוד. בסופו של דבר הרי מדובר בכמויות של חומר, לעיתים בן שנים, שהסיכויים לחזור וללמוד ממנו משהו (או אפילו להצליח למצוא בו משהו) נמוכים למדי.

הוסיפו לזה את העובדה שאני זוכר מצויין (וכן, יש לי אמנם כישרון לזכור בעיקר פרטים שוליים ולא רלוונטיים ואני עלול לפספס משהו חשוב, אבל אני חושב שאם דבר מסוים היה חשוב מספיק הייתי זוכר אותו) - מה שאומר שאם באמת מענין אותי לדעת מה התרחש בדיוק באותו חנוכה לפני שתים עשרה שנה שבו הצלחתי לריב עם שתי האחיות שלי וגם לחטוף צעקות מאמא על זה שמשחק בגפרורים עלול להצית את הבית, אוכל פשוט לחטט בנבכי זכרוני - ותבינו מדוע אני חושב שהתיעוד מיותר. כמובן, תמיד קיימת האפשרות שקריאה של המחשבות שלי באותו יום היתה מעלה בי את הרגשות מאז ומלמדת אותי דבר או שנים לגבי ההתנהלות הנוכחית שלי, אבל אני סבור שההפנמה התת-מודעת עשתה מספיק כדי לבנות את מי שאני היום. והרגש עצמו? מיותר. כבר כתבתי על זה פעם.

אפילו כשאני חוזר לקטעים שכתבתי בבלוג הזה, בתוך השנה וקצת האחרונות, אני מוצא דברים מיותרים שלדעתי יש בהם איזו שטות, רוח חולפת של הרגע, דברים שלא הייתי שש ונמרץ לכתוב אותם היום. ואני מתכוון לדברים שבזמנו חשבתי, מן הסתם, שלא יזיק להם תיעוד. אני מבקר את עצמי לא מעט ורק המחשבה על הרגע שבו אתעד משהו שאני עלול להיות מובך בעטיו בבוא הזמן גורמת לי לאי נעימות קלה, כך שבסופו של דבר, אני מעדיף לתעד רק את מה שאני חושב שראוי לשיתוף: דברים שגם אם אני (אולי) מתבייש בהם, הם ידועים לכל גם ככה - דברים שאני משתף בהם קרובים וזרים באופן מלא.

אני מניח שאני לא היחיד שתהה על כך. מצד שני, סביר גם להניח שיש כאלה שבשבילם/ן מדובר בפעולה חיונית, כזו שאין עליה עוררין, כזו שפקפוק בה ראוי לתמיהה. אני סקרן לדעת מה אחרים, כותבים וגם כאלה שלא, חושבים על הנושא.

אגב, סביר להניח שעם הרייטינג הגואה של חידון התנ"ך הייתי כנראה הצופה היחיד בטקס חידון התנ"ך העולמי לצעירים שנערך היום בתיאטרון ירושלים ושודר בערוץ הראשון, אבל אני די בטוח שלא הייתי היחיד ששם לב לפייל הרציני שהתרחש שם (תוכלו לצפות בעצמכם בוידאו בכתובת הזו): בערך ב-1:03:30, המתמודדת אפרת מימון המתגוררת בפנמה סיטי שבפנמה, ענתה בספרדית את התשובה הבאה (והשגויה) על השאלה "מדוע ניתנו הצמידים והנזם לרבקה?": "[אליעזר] נתן לה אותם כמתנה מפני שהיא היתה האשה שיועדה ע"י אברהם ליצחק". רק אדם אחד בצוות השופטים, אריאל קרייצמן שמו (או לפחות זה מה שהבנתי מדברי אבשלום קור), ידע ספרדית ולכן התבקש לתרגם את התשובה. הוא תרגם אותה כ"[אליעזר] נתן לה [אותם] במתנה מפני שהיא השקתה את הגמלים" (התשובה הנכונה), מה שהעניק למתמודדת חמש נקודות נוספות והעלה אותה אל השלב השני. לא מדובר במשפט מסובך, בטח לא בשביל מי שבהמשך הטקס התמודד בצורה סבירה עם תרגום דבריהם של המתמודדים האחרים לעברית ועם תרגום דברי השופטים לספרדית, כך שקשה לי להבין את פשר התרגום הקלוקל והמוטה הזה. לא באמת אכפת לי מחמש הנקודות המיותרות שקיבלה מימון ואני מוכן לפרגן לה עוד עשר, אבל זה די מעניין שאף אחד מהנוכחים או מאנשי ההפקה לא שם לב לבעיה הזו או לפחות טרח להסב תשומת לב לנושא.