תפקידה של מערכת המשפט המודרנית איננו החיפוש אחר האמת, כי אם עשיית צדק (אמרה רווחת. אם ידוע לכם מקורה, אשמח אם תודיעו לי).

ספין על 'רעידת אדמה' דמיונית מילא הבוקר (או בצהריים, אם נדייק) את כותרות אתרי החדשות. ה'זיכוי' של אולמרט היה די מפתיע גם לו עצמו ולעורכי דינו (וגרם כאב-לב של ממש לעורכים שנשארו ערים אתמול בלילה כדי להכין מראש מאמר מערכת על המדינה שבבירתה יושבים שופטים המרשיעים ראש ממשלה לשעבר בעבירות מרמה חמורות. טכנית הם צדקו - אחרי הכל, האיש עדיין הורשע בפרשת מרכז ההשקעות ועשוי להיזרק לכלא בשל כך; אבל אחרי החגיגות על הזיכוי משלושת האישומים ה'כבדים', יהיה זה מטופש למדי לנסות להסביר להמון שאולמרט הוא עדיין עבריין מורשע); את המהומה סביב פרקליט המדינה משה לדור לא צפה איש.

ארבע שנים הקדיש לדור לאולמרט. ארבע שנים שתחילתן ב"פוטש משפטי כנגד ראש ממשלה מכהן" (כדברי עיתונאי ארצנו). ארבע שנים שהוקדשו - בין אם מאינטרס אישי או פוליטי ובין אם אכן חשב שיש דברים בגו - להוכחת אשמתו של אולמרט. ארבע שנים שבסופן נראה היה הניצחון מובטח, אך צלל במים אדירים תחת פרסות המהומה התקשורתית שקמה בעקבות הזיכוי הפתאומי. עיתונאים זריזים מיהרו לצטט (כמו גם לפרשן בבליל מילים) והכריזו כי אחד מראשי הממשלה הטובים בישראל נאלץ להתפטר בשל עורבא פרח. נראה שאיכשהו קפצה השכחה על עיתונאינו הנמרצים והגאים להפגין את ידיעותיהם וזכרונם (או את כישורי החיפוש שלהם בגוגל ובארכיון) בכל הזדמנות. איך תסבירו אחרת את העובדה שבזמנו כמעט הוכתר אולמרט בפה מלא כשלומיאל וכראש הממשלה הגרוע ביותר שקם לישראל? די להזכר בכך שעוד טרם התפוצצות הפרשה הראשונה - פרשת 'מעטפות הכסף' - היה האיש נתון בין פטישה של מלחמת לבנון השניה לבין הסדן של ועדת וינוגרד. עם כלכלה מתנודדת ועם ביקורת ציבורית גוברת בשל מחדליו וכשלון שר הביטחון של ממשלתו, האפשרות שהאיש היה מהווה אלטרנטיבה לנתניהו היא אפסית, אפילו אם היה זך וישר מבחינה פלילית.

לדור הוא סיפור אחר. אין לי מושג אם באמת יש סיבה לקרוא לכריתת ראשו, או אם מסיבת העיתונאים שכינס כדי להודיע על הישארותו בתפקיד במקום על צעדיה הבאים של הפרקליטות בעניין אולמרט היתה במקומה. יתכן שהאיש הולך עם "האמת שלו" (מושג מתמיה לכשעצמו, שכן אמת היא מושג אבסולוטי ולא סובייקטיבי) וייתכן שהדבק שבעזרתו הוא צמוד לכסאו פשוט חזק בכמה רמות ממה ששיערו, אבל אני די בטוח שהטוענים למוסר ולאתיקה קצת מבולבלים; וזה לא רק בגלל כל עניין ההגנה על "האמת של הנאשם" גם כשמדובר בפושעים נתעבים שמעשיהם ברורים כשמש. סתם, כדי להמחיש את העניין, תנו לי לספר לכם סיפור קצר:

באחת הנסיעות שלי לתל-אביב ישב מאחורי מישהו שהציג את עצמו ליושב לצידו כעורך דין. במשך כל הנסיעה הם ניהלו דו שיח ארוך (שנשמע בעיקר כמו מונולוג מצידו של מכובדנו עורך הדין עם הפסקות קצרות לשם הגנבת שאלות קצרות וקטועות מצד בן שיחו), אבל סיפור אחד תפס את תשומת ליבי במיוחד. בסיפור השתתף זוג נשוי שהחליט לפרק את החבילה ופנה לשם כך לבית דין רבני. הבעל שכר את מיודענו בעוד האשה בררה לעצמה משפטן אחר. מהר מאד גילה מיודענו כי מטרת הבעל היא ניצול אשתו והשגת המקסימום האפשרי לפני מתן הגט. הוא לא משך את כתב ההרשאה שלו ונטש את המשפט, אלא המשיך לייצג נאמנה את לקוחו כלפי חוץ בעודו מדליף מאחורי גבו את כל הפרטים לעורך דינה של האשה שלבסוף השיגה את מבוקשה כשהבעל שובר את הראש בניסיון להבין כיצד נודעה לה מזימתו. ללמדכם שאתיקה (גם זו שקבעו המשפטנים לעצמם) אינה דרה בכפיפה אחת עם העוסקים במשפט, אלא בוחרת להתרחק מהם כרחוק מזרח ממערב.

אני יודע - לא כולם כאלה. אני גם לא מאשים את לדור, את השופטים או את אולמרט בפגיעה בטוהר המידות. אני כן מצפה מאנשים הבנה מינימלית; אני מצפה שאנשים יבינו שכל עוד התחום רקוב, כל עוד אין פיקוח מספיק, כל עוד הפחד היחיד הוא מכך ששלד מכוער במיוחד יצא לאור וכל עוד נחשבת מוצדקת תמיהתו של ירון דקל (אז מגיש התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב', היום מפקד "גלי צה"ל") ששאל אם ייתכן שעוה"ד אמיר טוען שהשופטים אינם מקצועיים ואינם מסוגלים לבצע את ההפרדה בין הדברים שספגו מהתקשורת לבין העובדות במשפט (כתגובה לדבריו של אמיר על כך שהפסיקה בעניין קצב הושפעה מרדיפת התקשורת במשך חמש השנים שארך המשפט. הרחבתי על זה קצת יותר כאן) על אף שברור לכל שהם בסך הכל בני אדם (ואיך אמר לנין? "שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת"), הדרישות לאתיקה הן לעג לרש משום שזוהי אות מתה (דה-פקטו) בספרי הכללים של הפוליטיקה והמשפט.

האמת? לא יודע למה זה עלה לי עכשיו. באמת שלא.

איכשהו נזכרתי בכתבה הזו ב-ynet (העוסקת בהודאתו של ה"האקר" שהשיג שליטה בחשבונות המייל של מפורסמים רבים וכך הניח את ידו על תמונות עירום שלהם שאותם פרסם) והתחלתי לחשוב (אם אמא שלי תקרא את המילים האחרונות, היא עשויה להעיר: "הפסק לחשוב יותר מדי, זה לא בריא". אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת). השיטה המוזכרת בכתבה היתה די מטומטמת, ולקרוא למישהו כזה האקר זה עלבון לאנשים שיודעים מה שהם עושים, אבל זה לא הנושא. מה שעניין אותי הוא מה שבכלל גרם לזה לקרות - הנטיה של אנשים לתעד את עצמם בכל סיטואציה, גם אם היא מביכה במיוחד ותגרום להם לסערת רוח אם וכאשר תתפרסם.

למעשה, זו לא הפעם הראשונה שאני תוהה בנוגע לזה. נתקלתי במהלך חיי באנשים שתיעדו את חייהם באובססיביות ביומנים אישיים, חלקם אף העזו לשאול אם אני כותב יומן. אף פעם לא ממש הבנתי את הצורך שלהם לתעד את מה שעבר עליהם. ברור, זה נחמד לקרוא דברים מעובדים שכתבתי לפני עשר שנים או להביט בסקיצות וציורים מהתקופה הראשונית שלי ולחייך במין הבנה, נוסטלגיה ורחמים למראה התום הילדותי והדעות הנחרצות שבאו לידי ביטוי באותם חומרים ששרדו את אימי נקיונות הפסח ומעברי הדירה, אבל בדיוק ב"נחמד" זה נגמר. אני לא רואה את עצמי מצליח לכתוב יומן שבו אני מתעד את מהלך החיים היום-יומי, הזמני, שלי. בעצם, אם לדייק, ניסיתי כבר שלוש פעמים להתחיל לכתוב יומן, כל פעם בשיטת סידור אחרת שהיתה עשויה לעניין אותי להתמיד בכך. בכולן זה לא החזיק מעמד מעבר לקטע יחיד (שלושה קטעים בסך הכל) מלא קשקושים לא מעובדים, רגעיים, שהיום אני בעצמי לא מצליח להבין מה התכוונתי לכתוב בו תוך כדי ניסיון להיות אותנטי, בלי לחשוב יותר מדי.

לא רק בחיים האמיתיים קיימים אנשים כאלה. ברחבי ישראבלוג תמצאו אחוז גבוה של משתמשים (אנונימיים ברוב מוחלט של המקרים) המתעדים את העובר עליהם, טוב ורע, ללא הפסקה. אני לא מתכוון לבקר אותם, לא חושב שהם טיפשים (או ראויים לכל כינוי גנאי אחר), אבל אני כן חושב שאלה המצפים שהדברים יישארו צפונים, די מפספסים את הרעיון. מתמיהים למדי הם אלה שברשימותיהם (ולפעמים בפוסטים עצמם) מופיעה הודעה המבקשת ממי שמזהה את הכותב/ת לעזוב את הבלוג באופן מיידי ולא לשוב אליו ו/או לא לדבר עם כותב/ת הבלוג בחיים האמיתיים על הנושאים שעליהם כתב/ה (ולפעמים ההודעה דוקא מבקשת להודיע לכותב/ת הבלוג על הזיהוי, ליתר ביטחון). זה לגיטימי, אבל לא מעשי.

אולי זה משום שהתעסקתי באבטחת מידע, אולי זו רק הפראנויה שלי, אבל ברור לי שברגע שדבר מסויים תועד בצורה כלשהי, אנלוגית או דיגיטלית, על גבי הכתב או במכשיר הקלטה מכל סוג שהוא - בסופו של דבר הוא יתגלה, וזה יקרה בדיוק ברגע הכי פחות מתאים. אני גם לא באמת מבין את הצורך בתיעוד הזה - כשמדובר בכותבי בלוגים החשופים לכל אני עוד יכול להבין שהדבר נובע מקושי להכיל את העניין באופן עצמאי, מרצון לשתף אחרים ולזכות בעצה, בהשתתפות, או אפילו רק בהבנה פשוטה. אבל ככל שזה נוגע לכותבי יומנים אישיים בעולם האמיתי, כאלה שאינם חשופים לאחרים, אני לא מצליח להבין את הצורך בתיעוד. בסופו של דבר הרי מדובר בכמויות של חומר, לעיתים בן שנים, שהסיכויים לחזור וללמוד ממנו משהו (או אפילו להצליח למצוא בו משהו) נמוכים למדי.

הוסיפו לזה את העובדה שאני זוכר מצויין (וכן, יש לי אמנם כישרון לזכור בעיקר פרטים שוליים ולא רלוונטיים ואני עלול לפספס משהו חשוב, אבל אני חושב שאם דבר מסוים היה חשוב מספיק הייתי זוכר אותו) - מה שאומר שאם באמת מענין אותי לדעת מה התרחש בדיוק באותו חנוכה לפני שתים עשרה שנה שבו הצלחתי לריב עם שתי האחיות שלי וגם לחטוף צעקות מאמא על זה שמשחק בגפרורים עלול להצית את הבית, אוכל פשוט לחטט בנבכי זכרוני - ותבינו מדוע אני חושב שהתיעוד מיותר. כמובן, תמיד קיימת האפשרות שקריאה של המחשבות שלי באותו יום היתה מעלה בי את הרגשות מאז ומלמדת אותי דבר או שנים לגבי ההתנהלות הנוכחית שלי, אבל אני סבור שההפנמה התת-מודעת עשתה מספיק כדי לבנות את מי שאני היום. והרגש עצמו? מיותר. כבר כתבתי על זה פעם.

אפילו כשאני חוזר לקטעים שכתבתי בבלוג הזה, בתוך השנה וקצת האחרונות, אני מוצא דברים מיותרים שלדעתי יש בהם איזו שטות, רוח חולפת של הרגע, דברים שלא הייתי שש ונמרץ לכתוב אותם היום. ואני מתכוון לדברים שבזמנו חשבתי, מן הסתם, שלא יזיק להם תיעוד. אני מבקר את עצמי לא מעט ורק המחשבה על הרגע שבו אתעד משהו שאני עלול להיות מובך בעטיו בבוא הזמן גורמת לי לאי נעימות קלה, כך שבסופו של דבר, אני מעדיף לתעד רק את מה שאני חושב שראוי לשיתוף: דברים שגם אם אני (אולי) מתבייש בהם, הם ידועים לכל גם ככה - דברים שאני משתף בהם קרובים וזרים באופן מלא.

אני מניח שאני לא היחיד שתהה על כך. מצד שני, סביר גם להניח שיש כאלה שבשבילם/ן מדובר בפעולה חיונית, כזו שאין עליה עוררין, כזו שפקפוק בה ראוי לתמיהה. אני סקרן לדעת מה אחרים, כותבים וגם כאלה שלא, חושבים על הנושא.

אגב, סביר להניח שעם הרייטינג הגואה של חידון התנ"ך הייתי כנראה הצופה היחיד בטקס חידון התנ"ך העולמי לצעירים שנערך היום בתיאטרון ירושלים ושודר בערוץ הראשון, אבל אני די בטוח שלא הייתי היחיד ששם לב לפייל הרציני שהתרחש שם (תוכלו לצפות בעצמכם בוידאו בכתובת הזו): בערך ב-1:03:30, המתמודדת אפרת מימון המתגוררת בפנמה סיטי שבפנמה, ענתה בספרדית את התשובה הבאה (והשגויה) על השאלה "מדוע ניתנו הצמידים והנזם לרבקה?": "[אליעזר] נתן לה אותם כמתנה מפני שהיא היתה האשה שיועדה ע"י אברהם ליצחק". רק אדם אחד בצוות השופטים, אריאל קרייצמן שמו (או לפחות זה מה שהבנתי מדברי אבשלום קור), ידע ספרדית ולכן התבקש לתרגם את התשובה. הוא תרגם אותה כ"[אליעזר] נתן לה [אותם] במתנה מפני שהיא השקתה את הגמלים" (התשובה הנכונה), מה שהעניק למתמודדת חמש נקודות נוספות והעלה אותה אל השלב השני. לא מדובר במשפט מסובך, בטח לא בשביל מי שבהמשך הטקס התמודד בצורה סבירה עם תרגום דבריהם של המתמודדים האחרים לעברית ועם תרגום דברי השופטים לספרדית, כך שקשה לי להבין את פשר התרגום הקלוקל והמוטה הזה. לא באמת אכפת לי מחמש הנקודות המיותרות שקיבלה מימון ואני מוכן לפרגן לה עוד עשר, אבל זה די מעניין שאף אחד מהנוכחים או מאנשי ההפקה לא שם לב לבעיה הזו או לפחות טרח להסב תשומת לב לנושא.