ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה במשך זמן רב, אבל איכשהו זה התחרבש לי בכל פעם מחדש. אני לא בטוח שהפעם ילך לי, אבל אני נמצא עכשיו בשטף כתיבה והמילים זורמות. העיקר שאזכור לעבור על הדברים רגע לפני הפרסום כדי לא לגלות מאוחר מדי שאין שום קשר בין פסקה לחברתה או בין משפט לרעהו.

יש משהו מגניב בחלומות, עולם של דימיון מעורב במציאות שברוב המקרים אני עומד וצופה בו מהצד, משתדל להנות מהסיפור והנוף בחלקיקי השניות שנותרו עד לרגע שבו אתעורר. ברוב המקרים, אבל בהחלט לא בכולם. כתבתי כבר פעם על חלומות וציינתי אז שישנם מקרים שבהם אני לא יודע שאני חולם ושהדימיון הופך בשבילי למציאות לרגעים מספר שמרגישים כמו נצח. אחד מהחלומות האלה הוא החלום שאני עומד לספר לכם עליו. זה היה לפני כמעט שנה. יום רגיל לגמרי, בסך הכל. אולי הייתי קצת יותר עייף וזה מה שגרם לי להגרר לחלום הזה, אבל באמת שאין לי מושג. באיזשהו שלב (אני מניח שזה כבר היה בסך הכל דקות מעטות לפני שהתעוררתי), חלמתי שהתעוררתי.

מה יכול להיות מעניין בזה? לא הרבה, אבל כשפקחתי עיניים (בחלום) גיליתי שאני לא בחדר שלי. זה לא היה נורא אם הייתי יודע שזה בסך הכל חלום, אבל בשבילי זו היתה המציאות, והיא הפכה למשונה קצת יותר כשקלטתי שהשיער שלי - הארוך גם ככה - ארך פתאום עוד והפך לדי מציק מאחורי האוזניים. מילא, בהזדמנות הראשונה נסתפר, מיד אחרי שאבין איפה אני ואזכר איך הגעתי לכאן. הייתי קצת מטושטש וכשלתי בעצלתיים אל הדלת בדרך לחדר האמבטיה כשעברתי ליד מראה ומשהו בבבואה שנלכדה בזוית העין הציק לי. הסתובבתי והעפתי מבט, וההבנה הכתה בי מהר מאד ופערה את פי בתדהמה - המישהו שפניו נשקפו במראה לא היה אני. גרוע מכך - זו היתה בכלל מישהי.

את החרדה שהשתלטה עלי פרויד היה מסביר בטח בעזרת "קנאת הפין" או משהו (ואני כנראה אומר שטויות. עמכם הסליחה, לא הקשבתי בשיעורי פסיכולוגיה. בעיקר משום שמעולם לא השתתפתי בכאלה) ויונג היה ממלמל משהו על זיכרון קולקטיבי וגלגולים קודמים, אבל החרדה שלי לא נבעה מהעובדה שבמראה נשקפה בחורה, אלא מכך שהתעוררתי לחיים של מישהו אחר ואין לי שום מושג מה אני אמור לעשות בהם או איך אני מקבל את החיים שלי בחזרה (כמובן, העובדה שמדובר בבת המין השני תרמה לחרדה מהבחינה הזו שיש לי אפס ניסיון במינימום של "להיות אשה", שלא לדבר על דברים כמו אוסף הלקים המבולגן שגיליתי על השידה שליד המיטה). הכי גרוע - מי, לכל הרוחות, היא זו שלחיים שלה התעוררתי, והאם היא התעוררה לחיים שלי ומה היא עושה בהם? יש לי דברים חשובים לעשות ואני כל כך מקווה שהיא לא תהרוס משהו.

אם את נושא הלבוש וסידורי הבוקר יכולתי להעביר איכשהו (בקושי, אני בטוח), מעבר לדלת מחכה לי המשפחה של מי שנראתה קצת אחרי אמצע שנות העשרה שלה, בית הספר, המשימות שלה והמעגל החברתי שלה. איכשהו הצלחתי לזרוק על עצמי משהו וקיוויתי שהוא נראה סביר (יש לי טעם נורא בלבוש, לפי מה שאומרים). על הלק ויתרתי מראש. הפכתי את החדר החיפושים אחרי מערכת (באיזה יום אני בכלל? מזל שטלפון סלולרי שכן על השידה מוסתר היטב בין שלל הלקים ושאר פריטים בלתי מזוהים אחרים) ואיכשהו הצלחתי למצוא נייר מהוה מודבק לחלק הפנימי של דלת הארון ועליו משהו שנראה כמו טבלה עם שמות מקצועות מוצפנים בכתב יד כמעט בלתי קריא גם לעיני העורך המיומנות שלי (או שאיבדתי את המיומנות הזו. אני בכל זאת נמצא בגוף אחר). קצת אחרי זה התחילו הקריאות מהקצה השני השני של הבית שרגע לפני שהיה מאוחר מדי קלטתי שהן מיועדות אלי. מסתבר שאני מאחר ללימודים (ועם כל הזמן שמשכתי לביצוע הפעולות הקודמות זה היה סביר למדי. אני אפילו לא יודע מתי התעוררתי) ושאני צריך להספיק לחטוף את ארוחת העשר מהשולחן שבמטבח ו"לטוס".

איכשהו מצאתי את עצמי בסופו של עניין ברחוב ריק למדי, מתלבט לאיזה כיוון ללכת, מנסה להבין בזהירות באיזו עיר אני בכלל (באיזשהו שלב התברר שנפלתי איכשהו, מכל המקומות, לפתח תקוה), באיזה בית ספר אני לומד (כלומר, זו שלחיים שלה התעוררתי) ואיך לכל הרוחות אני מגיע לשם ומצליח ללמוד כרגיל ולמצוא דרך להחזיר את המצב לקדמותו. עמדתי במקום זמן מסויים כשמישהי חלפה על פני, אמרה "היי!" עליז וקראה לי למהר כי אנחנו כבר מאחרים. מיהרתי להצטרף אליה תוך כדי ניסיון נואש להצמיד לפרצוף את השם הסביר ביותר מרשימת אנשי הקשר שבטלפון לפני שהיא תפתח את הפה ותתחיל לדבר כשאני אפילו לא יודע איך קוראים לה. האמת? אני לא זוכר איך הצלחתי איכשהו להעביר את הדרך עד לבית הספר כשבדרך היא הספיקה גם לשאול אותי אם הכל בסדר איתי, אבל אני כן יודע שלא היה לי שום מושג מי היו כל אלה שהתנפלו עלי באמירות שלום ובכל מיני דיבורים שהיו מנותקים וחסרי פשר לחלוטין בשבילי. טוב, לא באמת התנפלו, אבל הלחץ היה נורא וכל מי שרק הסתכל עלי גרם לפעימות הלב להיות מואצות יותר ויותר, עד שבסופו של דבר הכל התערבל לערב רב של קולות וצבעים רגע לפני שטבעתי בהם והתעוררתי במיטה שלי, עם לב דופק בחרדה ומכוסה כולי בזיעה קרה.

אני לא יודע מה גרם דוקא לחלום כזה להופיע, אבל אני כן יודע שהוא הרגיש אמיתי ושהוא הרגיש נורא. חיים של אחרים הם תמיד צרה צרורה, גם אם הם נראים מהצד ירוקים יותר. מה אתכם? היה לכם חלום מטורף שחשבתם שמתרחש במציאות והיתה לכם סיבה ללחץ או פחד נורא?

מעניין לציין, אגב, שבין כל החרדות ודאגות הקטנות והגדולות, היתה לי איזושהי נחמת שוטים קלה - אני מקפיד לנעול את המחשב שלי בכל פעם שאני עוזב אותו (לקח מהתקלויות קודמות עם האחיות שלי ) וכך גם עשיתי לפני שפרשתי לשינה, כך שהמידע שעליו בטוח. מי שהתעורר לחיים שלי לא יוכל להתעסק איתו.

זו, אגב, לא הפעם היחידה שהדאגה לגורל הנתונים הדיגיטליים שלי העסיקה אותי תוך כדי דאגה לחיים עצמם. ישבתי פעם בתחנת צומת מירון קרוב לשעה אחת בלילה, ממתין בקוצר סבלנות לדוד שהיה אמור לאסוף אותי ארבעים דקות לפני כן והתעכב משום מה. שם, בשקט שהופר פעם בעשר דקות כשזוג פנסים קדמיים חתך את האפלה, בצילה של האנדרטה לזכר תשעת נרצחי פיגוע ההתאבדות שאירע במקום באוגוסט 2002, דמיינתי לעצמי סיטואציה שבה מחבל יקפוץ בין הצללים ויחליט לפגוע בי. יש לי דימיון עשיר, כך שהסיטואציה נראתה אמיתית למדי כשדמיינתי אותה. משום מה דמיינתי שכלי הנשק יהיה סכין, ובין הפחד לבין התקוה שאינצל או שלכל הפחות אמות מהר ולא אצטרך לספוג דקירות רבות לפני שאגווע סוף-סוף, ניקרה בי דאגה טורדנית לגבי גורלם של הנתונים הדיגיטליים שבדיסק הקשיח ובשתי המדיות הצרובות ששכנו בתיק הגב שלי. אני מטורף, אני יודע :)

סביר להניח שאתם מכירים את המנגנון. אתם יודעים, המנגנון במערכת החינוך שדורש מדי פעם לבצע עבודות בזוגות, בשלשות או סתם בקבוצות. אני מרשה לעצמי להניח זאת כתנאי להמשך, כי את המנגנון הזה פגשתי שוב - כשהוא פוגע רחוק מאד מהמטרה (לא ברור אם בכלל יש לו מטרה, אבל שיהיה) - בשבוע האחרון.

הפעם היתה זו אחותי, כשהיא מנסה להשתלט על עבודה באזרחות, עם הר שיעורי בית באנגלית ובמתמטיקה ועם דד-ליין קרוב למדי של העבודה בביולוגיה. למותר לציין שמצבה של העבודה באזרחות לא מאד מעניין את חברי הצוות שלה (שאותם אחותי מתארת כ"לא-לחוצי-מבחנים-שיקפצו-משמחה-עם-ציון-40") והלחץ וחוסר הניסיון שלה בארגון מידע וסידורו לא מאד תורמים לעניין. כמי שסיים את חובותיו הסטודנטיאליים למשך השבוע הקרוב בלילה אחד של חוסר שינה ושעמום גובר (ולא, נוכחות חובה בתרגול ובחלק מההרצאות לא נחשבת), מצאתי את עצמי נגרר לעניין כשבקשה צנועה לסיוע בכתיבת העבודה הונחה על שולחני (בסדר, בסדר. אחותי ביקשה ממני לכתוב בשבילה את העבודה).

סירבתי. לא משום שלדעתי זה לא מוסרי; מוסריות היא הדבר האחרון שיעניין אותי כשזה נוגע לכתיבת עבודות - אני נהנה, אחותי נהנית ומשרד החינוך מסופק. השיטה דפוקה ממילא והעובדה שהעבודה לא מועתקת בשלמותה היא דבר מבורך בפני עצמו. סירבתי משום שהיא לא הסכימה לתנאי שהצבתי. התנאי פשוט: היא תספר שבגלל הלחץ וכל מה שיש לה על הראש היא מפסיקה לעבוד ותודיע שהיא מפקידה את גורל העבודה והטיוטה הבלתי מוגמרת בידי שאר חברי הצוות, בעוד אני אפיק תוך חצי לילה שקט את העבודה המוגמרת. מהניסיון האישי שלי, לפחות, אפילו "לא-לחוצי-המבחנים" הגרועים ביותר (כמוני) יצליחו להפיק משהו תחת הנסיבות. הבעיה: ה"משהו" שיופק, בהסתמך על התיאור שלה את חברי הצוות, לא יהיה שווה הרבה ולכן אני בכל מקרה לא מתכוון להשתמש בחומרים שיכתבו הם, והיא - נשמה טובה וטהורה שכמותה - לא מעוניינת לשקר ולגרום לסכסוכים כשתחשף התרמית.

למה הצבתי את התנאי הזה? זה לא שיש לי בעיה לשבת בין שעה וחצי לשלוש ולכתוב עבודה מקיפה בעובי נאה שתספק די והותר את הבודקים התשושים של משרד החינוך; כבר עשיתי דברים כאלה ברגע האחרון עבורי ועבור אחותי האחרת יותר מפעם אחת. הבעיה היא השיטה - עבודת צוות נועדה לעודד עבודת צוות, לא תגמול של כל חברי הצוות על חשבון עבודתו של הפראייר החרד לציונו האישי. בשביל אחותי אין לי שום בעיה לעשות דבר כזה, אבל לא בשביל אנשים שמנצלים אותה בעוד הם נחים על זרי הדפנה.

אישית, עד היום עשיתי את כל העבודות שלי באופן יחידני (ואני מאד מקווה שזה יימשך ככה, למרות שהסיכויים שאצליח להימלט מזה באקדמיה קלושים למדי). כמי שעסק בעריכה מסיבית של חומרים מכותבים שונים בניסיון לשוות לתוצאה הסופית מראה וסגנון אחיד, אני מכיר את הפערים וגם את הזעם של הכותבים שהאגו שלהם נפגע כשגילו שהחומר שכתבו מוזג עם חומרים דומים של כותבים אחרים והניסוח שלו שונה כדי ליצור חומר ברור לקורא. אף פעם לא הבנתי איך שני אנשים מסוגלים לכתוב יחד מאמר או ספר.

למזלי, כאדם היחיד בכיתה שידע לכתוב ולנסח (וגם לצייר קליגרפיה מרהיבה בעת הצורך, אבל זה כבר שייך לתחום מכתבי התודה והאיחולים המוצמדים למתנות, וזה לא הנושא) בכל הפרוייקטים שבהם התעסקתי ושהיה מעורב בהם חומר של יוצרים שונים, שלטתי שליטה מלאה בביצוע ובסופו של דבר קיבלתי את ההחלטות הסופיות לפי מתווה אחיד שלא התחשב במחאותיו של יוצר החומר, אבל הביזור הגדול שחוויתי והסגנונות השונים שעיבדתי די הוסיפו לעיצוב הדעה שלי בנוגע לעבודות משותפות: אם אין השתתפות מלאה ואם אין מישהו שקובע את ההחלטות באופן סופי, זה פשוט לא יעבוד.

אחותי מעדיפה שמירה על יחסי חברה תקינים בשנת הלימודים האחרונה שלה בתיכון על פני השגת מטרות. במקרה הזה, למרבה הצער, אם היא לא מוכנה לעזור לעצמה, אני לא אוכל לעזור לה. במערכת חינוך כושלת כמו במערכת החינוך בארץ, את העבודה באזרחות היא תיאלץ לכתוב לבד עבור אנשים שהישגים לא מאד מעניינים אותם, אלא אם כן היא תחליט לפני תום השבועיים שנותרו להגשת העבודה שהיא תופסת פיקוד ומעוררת שינוי כלשהו, גם במחיר זעם זמני של "חברי" הקבוצה שלה.