תפקידה של מערכת המשפט המודרנית איננו החיפוש אחר האמת, כי אם עשיית צדק (אמרה רווחת. אם ידוע לכם מקורה, אשמח אם תודיעו לי).

ספין על 'רעידת אדמה' דמיונית מילא הבוקר (או בצהריים, אם נדייק) את כותרות אתרי החדשות. ה'זיכוי' של אולמרט היה די מפתיע גם לו עצמו ולעורכי דינו (וגרם כאב-לב של ממש לעורכים שנשארו ערים אתמול בלילה כדי להכין מראש מאמר מערכת על המדינה שבבירתה יושבים שופטים המרשיעים ראש ממשלה לשעבר בעבירות מרמה חמורות. טכנית הם צדקו - אחרי הכל, האיש עדיין הורשע בפרשת מרכז ההשקעות ועשוי להיזרק לכלא בשל כך; אבל אחרי החגיגות על הזיכוי משלושת האישומים ה'כבדים', יהיה זה מטופש למדי לנסות להסביר להמון שאולמרט הוא עדיין עבריין מורשע); את המהומה סביב פרקליט המדינה משה לדור לא צפה איש.

ארבע שנים הקדיש לדור לאולמרט. ארבע שנים שתחילתן ב"פוטש משפטי כנגד ראש ממשלה מכהן" (כדברי עיתונאי ארצנו). ארבע שנים שהוקדשו - בין אם מאינטרס אישי או פוליטי ובין אם אכן חשב שיש דברים בגו - להוכחת אשמתו של אולמרט. ארבע שנים שבסופן נראה היה הניצחון מובטח, אך צלל במים אדירים תחת פרסות המהומה התקשורתית שקמה בעקבות הזיכוי הפתאומי. עיתונאים זריזים מיהרו לצטט (כמו גם לפרשן בבליל מילים) והכריזו כי אחד מראשי הממשלה הטובים בישראל נאלץ להתפטר בשל עורבא פרח. נראה שאיכשהו קפצה השכחה על עיתונאינו הנמרצים והגאים להפגין את ידיעותיהם וזכרונם (או את כישורי החיפוש שלהם בגוגל ובארכיון) בכל הזדמנות. איך תסבירו אחרת את העובדה שבזמנו כמעט הוכתר אולמרט בפה מלא כשלומיאל וכראש הממשלה הגרוע ביותר שקם לישראל? די להזכר בכך שעוד טרם התפוצצות הפרשה הראשונה - פרשת 'מעטפות הכסף' - היה האיש נתון בין פטישה של מלחמת לבנון השניה לבין הסדן של ועדת וינוגרד. עם כלכלה מתנודדת ועם ביקורת ציבורית גוברת בשל מחדליו וכשלון שר הביטחון של ממשלתו, האפשרות שהאיש היה מהווה אלטרנטיבה לנתניהו היא אפסית, אפילו אם היה זך וישר מבחינה פלילית.

לדור הוא סיפור אחר. אין לי מושג אם באמת יש סיבה לקרוא לכריתת ראשו, או אם מסיבת העיתונאים שכינס כדי להודיע על הישארותו בתפקיד במקום על צעדיה הבאים של הפרקליטות בעניין אולמרט היתה במקומה. יתכן שהאיש הולך עם "האמת שלו" (מושג מתמיה לכשעצמו, שכן אמת היא מושג אבסולוטי ולא סובייקטיבי) וייתכן שהדבק שבעזרתו הוא צמוד לכסאו פשוט חזק בכמה רמות ממה ששיערו, אבל אני די בטוח שהטוענים למוסר ולאתיקה קצת מבולבלים; וזה לא רק בגלל כל עניין ההגנה על "האמת של הנאשם" גם כשמדובר בפושעים נתעבים שמעשיהם ברורים כשמש. סתם, כדי להמחיש את העניין, תנו לי לספר לכם סיפור קצר:

באחת הנסיעות שלי לתל-אביב ישב מאחורי מישהו שהציג את עצמו ליושב לצידו כעורך דין. במשך כל הנסיעה הם ניהלו דו שיח ארוך (שנשמע בעיקר כמו מונולוג מצידו של מכובדנו עורך הדין עם הפסקות קצרות לשם הגנבת שאלות קצרות וקטועות מצד בן שיחו), אבל סיפור אחד תפס את תשומת ליבי במיוחד. בסיפור השתתף זוג נשוי שהחליט לפרק את החבילה ופנה לשם כך לבית דין רבני. הבעל שכר את מיודענו בעוד האשה בררה לעצמה משפטן אחר. מהר מאד גילה מיודענו כי מטרת הבעל היא ניצול אשתו והשגת המקסימום האפשרי לפני מתן הגט. הוא לא משך את כתב ההרשאה שלו ונטש את המשפט, אלא המשיך לייצג נאמנה את לקוחו כלפי חוץ בעודו מדליף מאחורי גבו את כל הפרטים לעורך דינה של האשה שלבסוף השיגה את מבוקשה כשהבעל שובר את הראש בניסיון להבין כיצד נודעה לה מזימתו. ללמדכם שאתיקה (גם זו שקבעו המשפטנים לעצמם) אינה דרה בכפיפה אחת עם העוסקים במשפט, אלא בוחרת להתרחק מהם כרחוק מזרח ממערב.

אני יודע - לא כולם כאלה. אני גם לא מאשים את לדור, את השופטים או את אולמרט בפגיעה בטוהר המידות. אני כן מצפה מאנשים הבנה מינימלית; אני מצפה שאנשים יבינו שכל עוד התחום רקוב, כל עוד אין פיקוח מספיק, כל עוד הפחד היחיד הוא מכך ששלד מכוער במיוחד יצא לאור וכל עוד נחשבת מוצדקת תמיהתו של ירון דקל (אז מגיש התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב', היום מפקד "גלי צה"ל") ששאל אם ייתכן שעוה"ד אמיר טוען שהשופטים אינם מקצועיים ואינם מסוגלים לבצע את ההפרדה בין הדברים שספגו מהתקשורת לבין העובדות במשפט (כתגובה לדבריו של אמיר על כך שהפסיקה בעניין קצב הושפעה מרדיפת התקשורת במשך חמש השנים שארך המשפט. הרחבתי על זה קצת יותר כאן) על אף שברור לכל שהם בסך הכל בני אדם (ואיך אמר לנין? "שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך בדעת הבריות לאמת"), הדרישות לאתיקה הן לעג לרש משום שזוהי אות מתה (דה-פקטו) בספרי הכללים של הפוליטיקה והמשפט.

סביר להניח שאתם מכירים את המנגנון. אתם יודעים, המנגנון במערכת החינוך שדורש מדי פעם לבצע עבודות בזוגות, בשלשות או סתם בקבוצות. אני מרשה לעצמי להניח זאת כתנאי להמשך, כי את המנגנון הזה פגשתי שוב - כשהוא פוגע רחוק מאד מהמטרה (לא ברור אם בכלל יש לו מטרה, אבל שיהיה) - בשבוע האחרון.

הפעם היתה זו אחותי, כשהיא מנסה להשתלט על עבודה באזרחות, עם הר שיעורי בית באנגלית ובמתמטיקה ועם דד-ליין קרוב למדי של העבודה בביולוגיה. למותר לציין שמצבה של העבודה באזרחות לא מאד מעניין את חברי הצוות שלה (שאותם אחותי מתארת כ"לא-לחוצי-מבחנים-שיקפצו-משמחה-עם-ציון-40") והלחץ וחוסר הניסיון שלה בארגון מידע וסידורו לא מאד תורמים לעניין. כמי שסיים את חובותיו הסטודנטיאליים למשך השבוע הקרוב בלילה אחד של חוסר שינה ושעמום גובר (ולא, נוכחות חובה בתרגול ובחלק מההרצאות לא נחשבת), מצאתי את עצמי נגרר לעניין כשבקשה צנועה לסיוע בכתיבת העבודה הונחה על שולחני (בסדר, בסדר. אחותי ביקשה ממני לכתוב בשבילה את העבודה).

סירבתי. לא משום שלדעתי זה לא מוסרי; מוסריות היא הדבר האחרון שיעניין אותי כשזה נוגע לכתיבת עבודות - אני נהנה, אחותי נהנית ומשרד החינוך מסופק. השיטה דפוקה ממילא והעובדה שהעבודה לא מועתקת בשלמותה היא דבר מבורך בפני עצמו. סירבתי משום שהיא לא הסכימה לתנאי שהצבתי. התנאי פשוט: היא תספר שבגלל הלחץ וכל מה שיש לה על הראש היא מפסיקה לעבוד ותודיע שהיא מפקידה את גורל העבודה והטיוטה הבלתי מוגמרת בידי שאר חברי הצוות, בעוד אני אפיק תוך חצי לילה שקט את העבודה המוגמרת. מהניסיון האישי שלי, לפחות, אפילו "לא-לחוצי-המבחנים" הגרועים ביותר (כמוני) יצליחו להפיק משהו תחת הנסיבות. הבעיה: ה"משהו" שיופק, בהסתמך על התיאור שלה את חברי הצוות, לא יהיה שווה הרבה ולכן אני בכל מקרה לא מתכוון להשתמש בחומרים שיכתבו הם, והיא - נשמה טובה וטהורה שכמותה - לא מעוניינת לשקר ולגרום לסכסוכים כשתחשף התרמית.

למה הצבתי את התנאי הזה? זה לא שיש לי בעיה לשבת בין שעה וחצי לשלוש ולכתוב עבודה מקיפה בעובי נאה שתספק די והותר את הבודקים התשושים של משרד החינוך; כבר עשיתי דברים כאלה ברגע האחרון עבורי ועבור אחותי האחרת יותר מפעם אחת. הבעיה היא השיטה - עבודת צוות נועדה לעודד עבודת צוות, לא תגמול של כל חברי הצוות על חשבון עבודתו של הפראייר החרד לציונו האישי. בשביל אחותי אין לי שום בעיה לעשות דבר כזה, אבל לא בשביל אנשים שמנצלים אותה בעוד הם נחים על זרי הדפנה.

אישית, עד היום עשיתי את כל העבודות שלי באופן יחידני (ואני מאד מקווה שזה יימשך ככה, למרות שהסיכויים שאצליח להימלט מזה באקדמיה קלושים למדי). כמי שעסק בעריכה מסיבית של חומרים מכותבים שונים בניסיון לשוות לתוצאה הסופית מראה וסגנון אחיד, אני מכיר את הפערים וגם את הזעם של הכותבים שהאגו שלהם נפגע כשגילו שהחומר שכתבו מוזג עם חומרים דומים של כותבים אחרים והניסוח שלו שונה כדי ליצור חומר ברור לקורא. אף פעם לא הבנתי איך שני אנשים מסוגלים לכתוב יחד מאמר או ספר.

למזלי, כאדם היחיד בכיתה שידע לכתוב ולנסח (וגם לצייר קליגרפיה מרהיבה בעת הצורך, אבל זה כבר שייך לתחום מכתבי התודה והאיחולים המוצמדים למתנות, וזה לא הנושא) בכל הפרוייקטים שבהם התעסקתי ושהיה מעורב בהם חומר של יוצרים שונים, שלטתי שליטה מלאה בביצוע ובסופו של דבר קיבלתי את ההחלטות הסופיות לפי מתווה אחיד שלא התחשב במחאותיו של יוצר החומר, אבל הביזור הגדול שחוויתי והסגנונות השונים שעיבדתי די הוסיפו לעיצוב הדעה שלי בנוגע לעבודות משותפות: אם אין השתתפות מלאה ואם אין מישהו שקובע את ההחלטות באופן סופי, זה פשוט לא יעבוד.

אחותי מעדיפה שמירה על יחסי חברה תקינים בשנת הלימודים האחרונה שלה בתיכון על פני השגת מטרות. במקרה הזה, למרבה הצער, אם היא לא מוכנה לעזור לעצמה, אני לא אוכל לעזור לה. במערכת חינוך כושלת כמו במערכת החינוך בארץ, את העבודה באזרחות היא תיאלץ לכתוב לבד עבור אנשים שהישגים לא מאד מעניינים אותם, אלא אם כן היא תחליט לפני תום השבועיים שנותרו להגשת העבודה שהיא תופסת פיקוד ומעוררת שינוי כלשהו, גם במחיר זעם זמני של "חברי" הקבוצה שלה.