אולי אם היה לי יותר קל עם אנשים, הייתי מצליחה לרסן את עצמי.

למצוא את האור הזה שכולם מדברים עליו.

החמים והנעים שאמור להאיר את הפינות החשוכות שלי ולחמם אותי בזמנים קרים של ייאוש.

אבל בגלל שכרגע זה קיים בצורה זמנית, וכל יום שעובר רק מעסיק אותי בהכנות מראש למה שכנראה הולך לפוצץ אותי לחתיכות יותר קטנות ממה שאני מצליחה לתאר עמוק בתוך התודעה המעוותת שלי, אז אני לא מצליחה להתייצב.

כל תנועה שאני עושה נמתחת לאלפי שניות, וכל מדרגה שאני עולה נמשכת נצח.

וכן, למי ששאל (אלה שאכפת להם) אני בהחלט מרגישה כאילו הזמן נגדי.

ש.. בעצם, באיזשהו מקום..

זה אפילו קצת אירוני.

כי כשאני חיה את ההווה כהווה, הוא מתפקד נורמלי לחלוטין.

אבל מספיקה רק שנייה אחת בה אני סוגרת את העיניים כדי להביט למקומות שבהם אולי יהיה לי מעט יותר טוב, אחרי שאני פותחת את העיניים פתאום איכשהו עוברות להן 4-3 שעות תמימות שלא נוצלו ולא נסחטו עד הטיפה האחרונה כמו שהן היו צריכות.

מעניין מה מחכה לי מחר.

בנתיים, שגרה רגילה לחלוטין.

עם מעט מסתורין שאף אחד לא צריך לדעת עליו.

נוכחי: 56

עודף: 9

"הדרך ארוכה ומפותלת,

אני נופל וקם נופל וקם, נופל וקם.."

צריך להיות טוב, מתישהו...

.ED.