אני מרגישה שאחותי בודדה, באופן קבוע.. אבל אני לא מרגישה רצון להיות איתה וגם היא רחוקה כל הזמן, עובדת ולא בבית אפילו לא בערב, היא בדירה... אני כל הזמן חושבת שזה בגללי, מעניין אותי בסך הכל מה הולך איתה בעבודה וביומיום.. הכל בגלל הדבר הזה שהיא נכנסה אליו, משהו בסגנון פסיכולוגית, זה הרס אותה, היא התחילה להיות כמו אלה שחזרו מהודו רק בקיצוניות אני פשוט לא מבינה מה עובר עליה ואני מקווה שזה ישתנה בקרוב.. לא כיף לי לדבר איתה כמו פעם, לא נעים לי להסתכל עליה כמו פעם... אני רוצה שהיא תחזור לטפח את עצמה ולהיות אישה יפה ומטופחת ושהיא תחזור לדבר רגיל ולא בטון ה"מתוק" הזה כי אף אחד לא נהנה לשמוע את זה ושתפסיק להגן על כולם, שתחזור להיות כמו שימים שהיא עוד הייתה בבית ספר. אני מרגישה כל כך לא בסדר עם הציפיות האלה אבל אני מתגעגעת לאחותי, זאת שהייתה בן אדם ולא איזושהי ישות בפוטנציאל.

אולי אני גם מכניסה אחרים לדיכאון, אבל אני לא יכולה שיצפו ממני לבדר כל הזמן, אני זוכרת שכשאני והוא עוד לא רבנו הוא סיפר לי שהוא בדיכאון ושהוא צריך את שמחת החיים שלי ואז כשאמרתי לו שגם אני בדיכאון אז הוא התאכזב וסוג של לא רצה לראות אותי.. טראומה.. באמת.. כאילו רוצים שאני אבדר, מה אני ליצן? אני לא מבינה לפעמים אנשים הם לא מבינים כמה זה פוגע להתייחס ככה..

ועכשיו מהרגע שנכנסתי לדיכאון גם החברה הכי טובה שלי נכנסה לדיכאון וזה עוד יותר מכניס אותי לדיכאון ושוב יש בי את הצורך לבדר ופתור את הבעיות שלה, אולי בגלל מה שקרה איתו והיא בסך הכל רוצה להיות איתי, לפחות זה מה שאני רואה, אבל היא מתייחסת לבעיות שלי פחות מלבעיות שלה בזמן האחרון כאילו, אוף, נפגשנו לפני כמה ימים כדי "לעודד" אותי ואחרי 10 דקות עברנו לדבר עליה, זה ממש מפריע לי.. אבל היא תמיד כזאת שמתרכזת בעצמה..

אני צריכה גבר אבל לא חבר... אני רוצה אותו חזרה אבל את ההוא של לפני חודשיים לא את זה של עכשיו, הוא הראה לי את הצד הנוראי שלו, והצד הנוראי שלו באמת נוראי.. מאכזב... מאוד... לא חשבתי שבן אדם יכול להיות כזה שטני ושפל.

ובכל זאת אני רוצה אותו חזרה. הלוואי שלא הייתי פוגשת אותו בכלל.