עם זה לא היה מאמת קורה

אחריי 5 שנים :

התעוררתי בבוקר לקראת יום ראשון של בית הספר החדש בעיירה חדשה .

אני אחותי ודודה שלי הברנו לעירה קטנה בוושינגטון , בשם פורקס .

עברנו רק אתמול , ודודה שלי כבר הספיקה לרשום אותי לבית ספר .

השעון העיר אותי "בוקר טוב וושינגטון , היום בוקר נחמד ונעים לטיול " ועם המשפט הזה קמתי .

שתפתי את הפנים שלי והסתכלתי במרעה לראות את המראה המפחיד שלי בבוקר .

אחריי שסיימתי להתארגן (לבשתי חולצת טי לבנה עם שרוולים ארוכים וגינס קהה ) .

ירדתי לארוחת בוקר דודה שלי כבר הייתה במטבח ואחותי גם לבושה בברוד מוכנה לבית הספר.

"בוקר טוב בלה " אמרה דודה שלי וחייכה  אליה והחזרתי לה ברכה וגם לאחותי .

ואז אחותי מריה אמרה "את בת 17 נכון ? " אמרה ובישנות של ילדה קטנה ... היא תמיד אהבה לשאול בת כמה אני אפילו שידעה ולכול החברים שלה הייתה מספרת אליי , היא הייתה מתוקה .

הייתי באה לקחת אותה מהגן וכול אבר ידעו מי אני והכול אליי .

חייכתי אליה "כן מריה ... אז הולכים היום לכיתה א' ?" שאלתי כדי שהיא תתרגש ,

"כןן !!!! היא צעקה –ודודה (מרינה ) אמרה  -  אל תצעקי בלה שומעת אותך ברור " אמרה  בחיוך והביאה לי סנדוויץ'  .

שמתי אותו בתיק ולקחתי את המפתחות , גם אחותי לקחה סנדוויץ' והלכה אחריי .

נפרדתי ממרינה ויצאתי למכונית שלי (זה היה טנדר שוורולט) ומריה התיישבה לידי כשה שמה את התיק מאחורה .

נסענו בדיוק  דקה 1  והגענו לבית הספר שהיה מעורב גם גן + בית ספר יסודי + וגם כמובן תיכון.

חניתי את המכונית ויצאתי יחד עם מריה פניתי לכיוון של בניין של היסודי ונעצרנו מול הכניסה .

"מריה – היא הסתובבה אלי והקשיבה לי , אני ירדתי לברכיים כדי להסתכל לה בעניים -  את רוצה שאני אבו איתך לכיתה ?" שאלתי והיא הסתכלה אל כול הילדים שבהו באה והיו בלי הורים.

והיא אמרה בכול בישן וחמוד "לא אני הסתדר " אמרה ואז הוספתי "תחקי לי או לדודה מרינה פה כה תסיימי " אמרתי ונתתי לה נשיקה בלחי והיא רצה לתוך הבניין . אחריי שהיא נעלמה בתוך הבניין הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון של בניין של התיכון .

לבניין היה 4 קומות כול קומה הייתה שייכת לשכבה או 2 , נכנסתי לבניין ופניתי לפי המפה שלמדתי אתמול בעל פה לכיוון של המשכירות .

כשה מצאתי אותה ודיברתי עם המזכירה שאלתי "באיזה כיתה אני ?" שאלתי כדי לא להתבלבל .

"את יא' 5 " אמרה ואני כבר ידעתי איפה זה , "את תסתדרי ?" שאלה ואני הנהנתי .

הפעמון של בית ספר צלצל ואני פניתי לכיתה שהייתה בקומה 4 עליתי במדרגות ונכנסתי לכיתה.

בכיתה כבר ישבו כל התלמידים והמורה הייתה שם כבר , המורה פנתה אלי "את התלמידה החדשה ?" שאלה ואני הנהנתי והיא הצביעה למקום שבו אני השב .

כל הדרך למקום בהו בי כול התלמידים – אני צריכה להתרגל לזה – חשבתי לעצמי .

בכול זאת למריה יותר קל להסתגל לכול מקום .

נאנחתי והשיעור התחיל , ישבתי לבד בשורה האחרונה והקשבתי לשיעור היסטוריה .

לפי המערכת מרינה נתנה לי אתמול השיעור הבא הוא מתמטיקה , אני לא סובלת מתמטיקה אפילו שאני טובה באה .

השיעור עבר מהר כתבתי את כול מה שהיה צריך ונשארתי במקום כי המתמטיקה שלי פה .

חלק יצאו וחלק נשארו לכיתה נכנסו קבוצה של תלמידים , הפה שלי נפתח .

בחיים לא ראיתי אנשים יפים כול כך , כול אחד היה חיוור ובעל עניים זהובות אבל הם היו שונים.

הם דיברו בין עצמם ואז שמעתי קול "היי " זה היה קול בישן הסתובבתי שם עמדה נערה בלונדית יפיפייה עם עניים כחולות – "היי " אמרתי מסתכלת אליה בחיוך היא חייכה חזרה "אפשר לשבת לידך ?" שאלה ואני הנהנתי והיא חייכה והתיישבה לידי .

אז שמתי לב שכולם מסתכלים אלי גם היפים גיחכתי ופניתי אליה "אז איך קוראים לך ?" שאלתי הפעם ובישנות .

"לילה ! ואת בטח בלה " אמרה וזה היה מוזר כי היא לא בכיתה שלי .

"מאיפה את יודעת ?" שאלתי מובכת – אם היא יודעת את כולם נראה לי יודעים כי היא ביישנית ועם היא יודעת אז זה שמועה -   "כולם יודעים , כולם חיכו  לך " אמרה בביישנות הפה שלי נפתח.

ולא הספקתי להגיב המורה נכנס לכיתה "בוקר טוב " אמר וסם את התיק שלו על השולחן של המורה .

"שמעתי שיש תלמידה חדשה – קומי " אמר ואני קמתי ממקומי "תציגי את הצמח בפני הכיתה " אמר ואני נאנחתי  ואמרתי "היי לכולם קוראים לי בלה " אמרתי , אני כבר שונת אותו  חשבתי לעצמי והמורה חייך הוא נראה כבן 28 הוא נראה טוב היה לו שער שחור ועניים בצבע תכלת.

הוא היה שזוף ושרירי "טוב תישבי " אמר ואני התיישבתי בלי להתיק את העניים מהעניים שלו.

הוא היה מוכר לי נורא , אבל מאיפה ? אני זוכרת את החיוך הזה .

הצלקת על הגב התחילה לבעור איי "בוא נתחיל ללמוד " אמר בחיוך והתחיל לדבר .

אני המשכתי לחפש מאיפה אני מכירה אותו , אבל לא זכרתי אוף לא נורא אני אזכר .

השיעור היה קל למדתי את כול זה בבית הספר שהייתי בוא לפני באתי לפה .