אז היית אומרת

הסרט היה ממש משעמם, אז הסכמתי מהר מאוד. אחרי הסיגריה, נכנסנו בחזרה למבנה, אני ראשונה ומ' מאחורי. ברגע שנסגרה הדלת מ' משך את היד שלי אליו, סובב אותי והצמיד אותי לקיר.

שנייה לא עברה כדי שאני אבין מה קורה סביבי והוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי. הייתי די מבולבלת ולא הבנתי איך זה קרה. האינסטינקט הטבעי שלי היה לנשק אותו בחזרה וזה היה בדוק מה שעשיתי, אבל פתאום הוא הצמיד את הידיים שלי לקיר ומההפתעה של השינוי הפתאומי הצלחתי להתעשת ודחפתי אותו מעליי.

-'מה אתה עושה?'

-'את לא רוצה?'

-'לא.'

הוא תפס אותי שוב, הפעם חזק יותר והצמיד את עצמו אליי, מנשק אותי שוב, בנשיקה רטובה. הפעם לא הגבתי אלא דחפתי אותו מעליי.

הוא נצמד אליי מחדש ושאל אותי-

-'ממה את מתביישת?'

-'אני לא מתביישת, אני פשוט באמת לא רוצה'

הוא לקח את היד שלי והכניס אותי לאחד החדרים, סוגר מאחוריו את הדלת. התיישבתי על אחד הכסאות ושאלתי אותו מה הוא רוצה ממני.

-'את מרגישה את זה, נכון? את מרגישה את המתח בינינו?'

הוא ניגש אליי שוב, נצמד ונישק אותי מחדש.

דחפתי אותו מעליי בעדינות והוא נצמד אליי שוב, מנשק לי את הצאוור, הפעם מרשה לעצמו להעביר את הידיים שלו מהמותניים אל הכתפיים ומהכתפיים אל החזה שלי. דחפתי אותו הפעם בתקיפות ואמרתי לו 'לא'. 

הוא עזב אותי, לקח את הטלפון שלי, רשם את המספר שלו וחייג לעצמו. 

-'אני גר פה קרוב, אם תחליטי שאת לא חושבת יותר מדי, תרימי אלי טלפון, אני גר ליד. אני באמת מרגיש מתח מטורף בינינו.'

אפשר להבין בבקשה מה כולם רוצים ממני? 

בבקשה בבקשה, שמישהו יסביר לי, למה כל אחד רוצה להשתמש בי ככה. למה כל אחד רואה בי מטרה נוחה לפורקן יצרים?

ג' וי' וע'... אני לא יכולה ככה. אני לא יכולה ככה יותר.

אני כל הזמן חושבת על זה, כל לילה לפני השינה, כשאני מתקלחת ואני עוצמת עיניים מתחת למים הזורמים, הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא שלפחות כאן, במקום הבטוח שלי, אני שקטה.

אני חרדה מכל מגע, מכל טלפון.

לא מצליחה לדבר עם אנשים כמו שצריך, כי אני מפחדת שהם רוצים ממני את זה.

שהנה, עוד אחד לא מעוניין לדבר איתי באמת אלא להכניס את הידיים שלו לתוך המכנסיים שלי.

וזה לא שאני לא רוצה מערכת יחסים, פאק, אני ככ רוצה. ככ רוצה להשקיע את האנרגיות והאהבה שיש לי במישהו מיוחד אחד. רוצה להרגיש טוב ואינטימי במערכת יחסים. רוצה לגעת ורוצה שיגעו בי.

אני באמת באמת רוצה את כל הדברים האלה.

אבל לא במחיר הזה. אני לא מוכנה, אתה שומע!! אני לא מוכנה להזדיין איתך ככה, סתם, כאילו אני סמרטוט שאפשר להשתמש כי רוצים ואני שם.

אני לא רוצה לחכות לטלפון שלא יגיע, לא רוצה.

לא רוצה יותר לשמוע את אותם זיבולי השכל של 'חיים רק פעם אחת' ו'אם את נמשכת כמוני, למה לא?'. 

למה לא? אני אגיד לך למה לא. כי זה נכון, חיים רק פעם אחת. ולא חיים בשביל ללכת ברגל חצי שעה מהבית של ג' ולא להפסיק לשפשף את הידיים במטרה להוריד לכלוך שלא קיים. ולא בשביל לבכות בלילה כי אני מרגישה זולה ושכל מה שיש בי הוא חורים.

כי אני לא רוצה לא להרגיש בנוח עם מישהו ולא להרשות לו לגעת בי, אבל להסכים לרדת לו רק בגלל שהוא רוצה ואני מתה שיעזוב אותי בשקט כבר.

-

היה כל כך מדהים... ילדים זו פשוט ברכה, באמת!

כמה שלמות יכולה להיות ביצור קטן, כמה חשיבה וכמה יופי!! 

יאנוש קורצ'אק צדק. הילד הוא אדם שלם בפני עצמו, אדם מלא בתחושות ורגשות ויצירה. בגיל שבו הגננת היא אלוהים, יש לה השפעה מטורפת על העיוות סולם הערכים של הילד, אבל רק בגלל שהוא סופג את כל הצלילים והעולם הרחב שהיא מביאה איתה לגן, לא בגלל שהוא ריק ויש בה במה למלא בו.

צפיתי ב20 ילדים שבוע אחד, אני לא יודעת מה הם חיים שלמים, אבל כמות המחשבות המרצדות בעיניים של ילד והמילים המבולבלות שמתגלגלות על הלשון כאילו זו הפעם הראשונה שהושמעו... התרגשתי מכל זאטוט.

אני רגילה ככ לבני נוער, מדריכה אותם כבר שלוש שנים. התרגלתי ככ ליופי שבגיל 15, שאני באמת לא מוזילה ממנו, להיפך, הייתי בטוחה כל השנים האחרונות שזה בדיוק הייעוד שלי, להיות סוג של מבוגר משמעותי בשביל נערים ונערות שאין להם כזה, כמו שר' היה בשבילי בתקופה שבה הייתי ככ נזילה, שקועה בתוך העיוורון המתבדל שלי, אחרי שהקאתי את הנשמה שלי בשיח ליד הבית. 

וכבר מזמן לא חוויתי אינטנסיבה כזאת של ילדים צעירים [קייטנות לא נחשב, כי תמיד עבדתי עם הנערים שמדריכים] וילדים בני 4 הם ממש לא בני 15. הם הרבה יותר חכמים, באמא.

-

- 'את רוצה לשתות, נשמה?'

- 'אני צמאה, אבל אני יותר אוהבת אותך'

-

- ' את יודעת שאם לחייזר יש רק שתי עיניים אז הוא לא כמו כל החייזרים, אבל אסור לומר לו שהוא מטומטם כי אז הוא יעלב ויכאב לו והוא לא יהיה חבר שלך'

-

- 'אני רוצה להיות נהג משאית או טרקטור או חללית או אסטרונאוט.'

-

- 'אתה עייף?'

- 'כן, אבל אני אוהב אותך'

-

דבר נוסף שחשבתי עליו השבוע הוא כמה שאנחנו פחות מודעים לעצמנו מילדים, תמיד חשבתי שציור מרגיע אותי, שהוא מבטא את התחושות והרגשות שלי כמו ששומדבר אח לא יכול, אבל מעולם לא ציירתי כמו ילד, כשלא אכפת לך מה יבינו מהציור שלך, שאתה מצייר את הדברים הכי כמוסים שלך בצבע אחד בקשקוש על הדף, כי אם זה לא נראה בעיניים שלך כמו בשל אחרים, אתה אומר לעצמך שזה בגלל שזה סוד. 

עם השנים יותר אכפת לך אם יצאת מהקווים.

-

וכשילד כועס!! ועל מה... איזה כעס מהבטן! איזה כעס אמיתי!

אין לי מילים להמשיך, הידיים שלי רוטטות. אני מרגישה מפגרת, מקגישה מבולבלת מהמציאות.

הלוואי ועוד דברים היו מרגשים אותי ככה.

-

חוצמזה, ביום שלישי העברתי פעילות לקבוצה שלי ביא' והיה גם כן טוב ממש, הגיעו 17 חברה, שזה יותר משהגיעו אי פעם. במיוחד לאור העובדה שהקבוצה שהגיעה הייתה מאוד כללית- גם אתיופים וגם תימנים ואפילו אשכנזיה אחת [שזה באמת שוס בביה"ס שבו אני מדריכה] והיו גם בנים וגם בנות [שזה בכלל סרט, כי עד עכשיו הגיעו רק בנים] והעברתי להם פעילות על בנים ובנות מתוך ערך שיוויון ערך האדם [שזה שם המערך שהוחלט שהם יעברו, מתוך שיחה רחבה יותר על ביקורת הגזענות וכו'] והם ממש זרמו והשתתפו בדיונים ובמתודות וזה היה מטורף.

אני זוכרת שע' שאל אותי פעם מה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות והדבר הראשון שעמד לי על קצה הלשון היה 'לצייר' ואז פתאום הבנתי שזה לא נכון. הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה להיות מול חניך.

וזהו, אין יותר מדי דברים מעניינים.

אולי חוץ מזה שאכלתי אוזני המן [היה לי וואחד חשק, אז הלכתי על זה]

הלוואי והסופש הזה יעבור חלק.