אז זו אני הדפוקה
שלא רק שאני לא נותנת לאף אחד לאהוב אותי
אני גם בעצמי לא אוהבת אף אחד
מה הפלא שאני כלכך לבד.
אפילו שאני בין רבים
אין לי באמת מישהו להאחז בו.
מישהו שאני אוהבת באמת ואוהב אותי בחזרה
כמוובן שיש את רוי, שאוהבת אותי ממש...
אבל.. זה לאזה...
אני פשוט מרגישה שיש מישהו בעולם הזה שמסוגל לשאת אותי, שמסוגל להכיל חצי ממה שאני צריכה להוציא, בלי מילים.
אני לא חושבת שיש מישהו שמסוגל פשוט לשבת לידי, לשתוק, אם צריך לחבק, ובלי לחשוק.
למצוא חיבוק, נשיקה, ליטוף, סקס, זו לא הבעיה.
הבעיה היא רגש.
ואם חשבתי שאני לא רוצה, אז הנה, שוב זה מתהפך.
אחרי כל מה שהיה בסופש הזה, אחרי הטירוף .
אולי אני כן צריכה בית, שקט, רוגע.
די עפ החופש די עם כל השטויות.
והבנתי שסמים לא באמת עוזרים לך למצוא את עצמך, אלא להפך, הם עוזרים לך ללכת לאיבוד.
ואולי. צריך ללכת לאיבוד בשביל למצוא אוך מחדש!
מה שבטוח זה שאני הלכתי לי לאיבודלגמרי בתוך כל העולם הזה של הנאות והרדיפה אחריהן!
יותר מידי אופציות יותר מידי בחירות יותר מידי הנאות יותר מידי כלום!
הכל כלכך ריק
אני מרגישה בת 16 שוב
אוכלת סרטים
אבודה
לא יודעת מה נסגר איתי.
יום אחד מאושרת, יום אחרי זה סוגרת את הפלא.
יום אחד אומרים לי שאני נראית מעולה יום אחרי זה כולם שואלים מהעובר עלי, וזה עוד לפני שהם ראו אותי.
וזה מעבר ליום אסל יום בעאסל..
זה כבר לא מצחיק אותי הקטע הזה של חוסר יציבות. כשאומרים לי שאני מטורפ או משוגעת או מיוחדת או לא נורמלית וכאלה...
זה כבר לא מחמאה.
זה כבר לאלהיות שונה ומיוחדת וללכת בדרך שלי
זה כבר טירוף שהוא מוגזם, שאני לא יודעת איך לפנות לעצמי.
איך לאכול את זה!
שמה.... בטירוף... חשבתי לעצמי שאני לא רוצה להפוך את זה לדרך חיים ואולי בעצם אני רוצה להכנס לתלם המזדיין הזה המסריח של החיים המשעמים האלו, שכולם חיים.
של עבודה בית לילה. בילויים שקטים ועדינים.
אני לא רוצה להיות מאותם אנשים של הצחוקים המזוייפים ... אבל...
פשוט להיות רגילה, אני רק רוצה שמישהו יאמר לי שאני מיוחדת אבל עם זה שאני רגילה, שאני לא שונה ומשוגעת ולא יציבה וחולץת נפש או פסיכית או כל דבר אחר שנוהגים לומר לי.
עד עכשיו חשבתי שסתם, כולם אומרים, כי ככה מדברים היום, אבל היום, אמול, שלשום... באמת האמנתי להם.
אני לא מרגישה בסדר.
משהו איתי פשוט לא בסדר!
ואין לי למי לומר את זה.
כל מישאוהבב אותי בעולם הזה, או לפחות חשבתי ככה, פשוט לא יכול להכיל את מה שיש לי לומר, אין מישהו שידע מה לומר לי.
אולי בגלל זה סיג' נכנס לי לחיים...
הייתי רוצה לפגוש מישהו מבוגר ממני, חכם ממני בהרבה, לא מתנשא.
שאני לא ארגיש נחיתות לידו, אולי הערצה, כמו מיכאל.
שידע מה לומר לי.
שידע להכיל את מה שיש ללי לומר לו...
ושהוא יהיה סאחי - בלטה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
