אמא אחת נגשה אלי בגן השעשועים:
"זה מדהים" היא אמרה "הסבלנות שלך, איך את בכלל לא מרימה את הקול, הכל אצלך בנועם... אני חייבת להגיד לך, אני רואה אותך כבר כמה זמן, בזכותך שיניתי גישה"
רציתי להגיד לה: זו לא סבלנות, זה יאוש... שום נועם אין פה, רק אדישות... הרמתי ידיים לא מזמן, אני לא יכולה לנצח אותם, שלוש על אחת... זה לא כוחות
במקום זה חייכתי ואמרתי תודה... התבוססתי לי בשניה אחת של מחמאה על התנהגות מזוייפת, זה עדיף מלצחצח בשמש את המרמור...
כשחזרתי הביתה, הערמות של הכביסה עדיין על הספה משבת, הכלים של הצהריים בכיור, שניית העונג נמוגה והפכה לבושה. צנחתי מובסת על הספה
ותהיתי מתי הפכתי לכזו? מתי הבית המבולגן התחיל להשפיע לי על מצב הרוח וממתי אני שמחה כשאני מרצה את אמהות הקיש והירקות המאודים בגינה.
הפעם האחרונה שבה נפגשתי עם חברה היתה לפני יובלות, אני בכלל לא זוכרת מתי יצאתי לחופש ובטח לא מתי עשיתי משהו שלא קשור לאינרציה.
אני על אוטומט. שניה וחצי יותר מאוחר כבר חייכתי, הגדול קרא את שם התכנית מהמסך...
האושר והדכדוך שלי מורכבים מהרגע האחרון שאני זוכרת, לא מסוגלת לחשוב אחורה או קדימה יותר מידי... האחורה האחרון שחשבתי עליו רדף אותי עד כדי התפטרות. מצד שני קיבלתי היום מכתב המלצה שגרם לי להסמיק, נשאר לי רק למצוא למי להראות אותו...