אמובטלת בברלין

כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שאני אהיה אחרת, אבל הרבה יותר פעמים מצאתי שאני בדיוק אותו הדבר.

ההורים שלי, שהביאו אותי עד הלום, לא מסכימים איתי באופן עקרוני. יש להם הערות וביקורת כמעט על כל דבר 

לאבא שלי הבית מציק, ערמות הכביסה שעושות תחרות עם ערימות הכלים על תשומת הלב שלי, הפאזל והלגו שמפוזרים על הריצפה בסלון, הכלבה שאוכלת מהשולחן...הוא שותק ואני מתעלמת, מערכת יחסים שכזו...

לאמא שלי יותר מפריע היחס. אני יותר נוקשה ממנה ולא נמסה בקלות, היא עסוקה בלהיות סבתא ואני עסוקה באמהות. לפעמים זה מתנגש...

אבל אם הם היו זבובים על קירות ביתי המבולגן, הם היו מחייכים לעצמם בנחת. אני מדקלמת משפטים של אבא שלי באותה תדירות שבה שני הגדולים עוברים מאהבה לשנאה ואמא שלי יושבת לי כל היום  על הכתף ולוחשת במה היא היתה  טובה יותר...

בפעמים שבהם הפיוז שלי פוקע אני תוהה איך לאבא שלי זה מעולם לא קרה וכשאני שומעת את ה"אמא" השלושמאותעשריםוחמש בדקה אני מבינה את האמא הפרטית שלי שצעקה "אין אמא, אמא הלכה.."

אני תבנית נוף הורי היקרים, שונה בתכלית אבל בדיוק אותו דבר.