אמובטלת בברלין

לקחתי אותם בבוקר להגיד לה שלום אחרון. היא טסה לפני שהם חוזרים ממערכת החינוך, אז הערנו אותה, הוא ואני ושלושת הפוחזים.

איתו יש לה מערכת יחסים הדוקה. היא לא זוכרת את עצמה בלעדיו, מאז שהיא בת שנתיים הוא מסתובב אצלנו בבית. הוא יותר אח שלה מהבעל של אחותה, היא מרשה לעצמה לידו הרבה יותר משהיא מרשה לעצמה ליד אחרים. (אם אי פעם נתגרש, היא תצטרף לילדים בימים שלהם אצל אבא, וכשהיא תתחיל ללמוד הוא ישכתב לה את כל העבודות ויכעס תמיד על איך שהיא מתפשרת בבחירת בחורים).

הגדול (6) קפץ לה למיטה חיבק וברח. שניה אחר כך הוא בכה לי בין הרגליים, פתח לה ולי את הברז שכל כך ניסינו לשמור סגור. הלחץ שלה פרץ את שמיכת האדישות שעטפה אותו והוציא את הראש... עד לבכי שלו היא ניסתה כל הזמן להסביר לנו איך כל העולם מונח לה בכף היד. ושבמקרה הכי גרוע היא סוגרת את האצבעות וחוסמת את זרימת האוויר.

בשניה שהוא בכה כי היא עוד לא נסעה והוא כבר מתגעגע, שמעתי את האסימונים נופלים... את הנורה שנדלקת... היא פתאום הבינה, שהרשת הזו, שפרוסה תחתיה, ובגללה היא כל כך לא פוחדת ליפול, נשארת בארץ.  

ובאותה שניה שהיא הבינה, אני דאגתי פחות.

14 שנה יש ביננו. אח ואחות יש באמצע, אבל משהו בקשר שלי איתה הוא אחר. כשהיא הגיעה הייתי בעיצומו של גיל ההתבגרות. כל מה שרציתי היה לברוח למהבית, כל מה שהיא רצתה היה לבוא איתי.

בדיוק 21 שנה עברו מאז... עכשיו היא זו שבורחת מהבית. אני זו שרוצה לבוא איתה.