אמובטלת בברלין

לא צריך יותר מקצת שמש אחרי בית הספר בשביל לשכנע אותי לפיצה וגן שעשועים. לא משנה כמה פעמים זה קרה בעבר, המחשבה הראשונית שלי תהיה: או, כן, נהדר.. הם ירוצו, ישתוללו ויתעייפו ואני אנוח. הבונוס: אין לשטוף כלים ולא לעמוד מול הכיריים. וכדי להשקיט את יסורי המצפון: זה לא כל הזמן... זה פיצה אחת, פעם ב... וזה מלא גבינה.

ואז מגיעים: בפיצריה עד שמגיעה הפיצה הם צורחים. אחר כך בשלוש דקות נגמר לו המגש ויש לי תחושה שהם לא אכלו כלום. הם משאירים שולחן שנראה כמו אחרי פוגרום, לא נעים לי ואני מנקה.

בגן שעשועים, במקום לשבת על ספסל בצד ולהינות מהשמש אני עסוקה ב תנדנדי אותי, תורידי אותי, תעלי אותי, אל תכניסי לפה, תשמור עליה שלא תקפוץ והאהוב עלי מכולם: איפה ולמה.. איפה היא??? איפה הגדול? איפה הקטן? למה אתה הולך בלי להגיד? למה אתה לא שומר עליה???

שם, בגן השעשועים יושבות דרך קבע אמהות הקיש והירקות המאודים. הן מלאות סבלנות, עמוסות בקופסאות של לחמניות קמח מלא שצאו הרגע מהתנור, גזרים חתוכים ועגבניות שרי, לקינוח יש להן שוקולד חרובים או חלבה בדיוק במידה המומלצת ליום. יש להן ילד אחד מטופח, שכשהוא לא בסדר הן אומרות לו שזה לא נעים להן והן לא יהיו חברות שלו יותר.

ולידן עומדת אני, על כל חסרונותי: הילדים שלי מרוחים ברוטב פיצה, מחזיקים ביד ארטיק מלא צבעי מאכל ורועשים. מאוד רועשים...כשהם מתחצפים אני אומרת שלא ידברו אלי ככה כי אני לא חברה שלהם, כשהם מרביצים אני מאיימת שאנחנו מפה הולכים למקלחת ולישון.

ואז מגיעה הדרך הביתה. לא משנה אם אנחנו בגינה שעה או שמונה, אף פעם הוא לא זמן טוב ללכת הביתה. תמיד זה יהיה כרוך בויכוח ובגרירה של הקטנה בצרחות לעגלה. והן יעמדו מולי, צופות בזוועה, מסמנות לעצמן מה הן לא יעשו לנפשו הרכה של בנם היחיד.

אז אני אומרת עכשיו, קבל עם ובלוג, אני לא אמא מושלמת, אני נותנת להם לפעמים פיצה וארטיק ואין לי בעיה עם זה שהם משתוללים בגן שעשועים. איפה אם לא שם? הילדים שלי בוכים כשאומרים להם לא והם עסוקים בעיקר בלהיות ילדים.

ככה אני אוהבת אותם.

ככה אני אוהבת אותי.