אמובטלת בברלין

בכל יום יש רגע אחד, שבו אני יודעת שהכל שווה. ששווה להיות איתם בבית, ששווה היה להתחתן איתו, ששווה היה להתפטר ולעבור דירה, ששווה היה לעבור את הכל ולהגיע לכאן.

לפעמים זה כשהגדול רואה שהיום זה לא יום טוב, ומרגיש בחושיו הנפלאים שכדאי לקחת את שני הקטנים ולהקריא להם סיפור בחדר.

לפעמים זה פשוט כשהקטן מראה לי שוב כמה הוא זקוק למגע.

לפעמים זה כשהקטנה שרה לעצמה שיר או מספרת לעצמה סיפור.

לפעמים זו מחמאה מפתיעה, שתופסת אותי לא מוכנה.

לפעמים זה טלפון ממנו באמצע יום עבודה.

רגעים של אושר עוברים כל כך מהר. כל כך קשה לתפוס אותם, להניח עליהם את האצבע ולהגיד: עכשיו זה הרגע. שהשניה הזו לא תחמוק בלי שאשים אליה לב.

מרגעים כאלה אני זוכרת בעיקר תמונות- הקמטים שלו בעיניים כשהוא מחייך, הפנים של הגדול כשנתן לי נשיקה, המקום שהקטן הניח עליו את הראש אתמול והזיק בעיניים שלה, כשאני יודעת שעוד שניה אגלה מה קרה...

שניה אחרי זה הכל חוזר להיות בדיוק כמו שהיה. הבכי, הריבים, הציורים על הקירות... אבל אם הצלחתי להניח אצבע על אותה שניה, מה שמגיע אחר כך הוא הרבה פחות נורא.