אמובטלת בברלין

האמת? כל הבלוג שלי הוא לא פוליטקלי קורקט. אני מקטרת, וסובלת, ואומרת כמעט כל מה שאסור: שזה קשה, שזה לא פשוט, שהשגרה היא אפורה, שהוועד בגן זה לא מיי קאפ אוף טי, שגן שעשועים לא שווה אם אני לא יכולה לשבת קצת בשקט, ששלוש על אחת זה לא כוחות ושהשעה שאני הכי אוהבת ביום היא שקט ועשרים. כי אז השקט הוא וודאי יותר מבשקט ועשרה.

אני אסתכן בלהיות היחידה ב"נושא החם". ואסתכן בשיחה מהאגודה לזכויות הילד ואומר שאני אנושית. שאני טועה. שאני אוהבת את הילדים שלי אהבה אמיתית, אין סופית, אבל שלפעמים, רק לפעמים , אני מתגעגעת לחופש שהיה לי כשהייתי רווקה. כשהכתפיים שלי היו נטולות משאות כבדים של חינוך ופרנסה. היום, על כתפי הלא רחבות יושבים ההורים שלי, והמצפון שלי, והגדול שהעברתי לעיר חדשה בדיוק בשנה הראשונה בבית ספר, והקטן שכל תסביכי הסנדוויץ' האפשריים גורמים לגידול שלו להיות קשה נורא, יושבת לה היא, שבגיל שנה וחצי עדיין איתי במקום עם ילדים בני גילה, יושב הוא, שהבוקר אמרתי לו לא ובסוף הוא עוד יתיאש מכמה שאני לא תמיד מוכנה. והעבודה הזו, שגם לה סירבתי, למרות שיכולתי והיא היתה די מכניסה. כולם שם, על הכתפיים שלי, יושבים, מנדנדים רגליים באוויר ומסבירים לי מה לא טוב במה שאני עושה.

אז אני כותבת בלוג. ומקטרת, וסובלת, ואומרת כמעט כל מה שאסור.

כשהילדים שלי יגדלו כל מה שיהיה לי להגיד להם זה רק שעשיתי הכי טוב שאני יכולה.