אמובטלת בברלין

בחיי שאין לי מושג מתי הוא נשרף, הפיוז שלי, אני תמיד מרגישה שהוא הולך להתפוצץ, אבל אז כבר מאוחר מידי, אין לי מה לעשות עם זה.

שלושת הקטנים שלי, שאני אוהבת כל כך, צופים במפלצת המטורפת הזו שהשתלטה על אמא שלהם באימה, ומחכים עד יעבור זעם. אחרי שהיא הולכת, המטורפת הזו, הם עסוקים בחנופה ואני בהלקאות עצמיות.

כל "אני אוהב אותך" שלהם שובר לי את הלב, כל נשיקה מרסקת אותי לרסיסים.

 איך זה שוב תפס אותי לא מוכנה. איך שוב התפצוצתי ככה,  בלי שום אזהרה. נכון, זה מגיע אחרי שמליון פעם אמרתי, והזהרתי, וכעסתי. אבל הם רגילים למליון פעם. לא מתרגשים מהמליון, רק מהטירוף הזה שאוחז בי פתאום. הוא פתאום הופך את שני העבריינים והבכיינית לשלושה ילדים שקטים ומחונכים להפליא. אולי אם הטירוף הזה היה מפסיק לעבוד אז הוא היה מפסיק לקרות, אבל זה רק אם אני מניחה שיש לי איזו שהיא שליטה על זה.

עזבו, מליון תגובות של- כנסי לחדר, תרגעי, תספרי עד עשר.. לא יועילו פה. אני מתעצבנת מעט מאוד. אבל כשזה קורה, עדיף לברוח מהבית, ולתת לי להתפוצץ לבד. כי אין ניצולים. לא משנה כמה נשימות אני אנשום, ואם אני אספור עד עשר או עד מליון כשהפתיל נגמר, הוא נגמר.