אמובטלת בברלין

עוד שבוע וחצי פסח מגיע ואני טרם התחלתי לנקות. אמא שלי, שגרה בדירה מעליי, כבר סיימה לכבס את כל הארונות, לשאוב את כל המזרונים, לשפשף את הקירות ולשטוף שוב את כל הכלים. אחרי הכל, היא עשתה את זה רגוע השנה. יש אצלה פינה אחת במטבח שמותר להחזיק בה, לא עלינו, חמץ. ואם צריך ממש לאכול אז יש מרפסת. וחצר. וחניה.

אצלי יש ערמות של כביסה על השולחן בסלון- הם היו חולים שבוע שלם, ואי אפשר היה לקפל (טוב נו, ולא היה כח לקפל... הקטנוניות הזו לא תוביל אתכם לשום מקום...) המטבח חמץ כמו שרק מטבח שלא נגעה בו מטלית כבר שבוע וחצי יכול להיות. הנסיונות הפתטיים שלי לגרום להם להכניס בכל זאת משהו לפה גרמו לזה שיהיה חמץ גם על המיטות, בין הצעצועים ואפילו באמבטיה. אמא שלי, שבימים כתיקונם נמנעת מלהגיע לכאן, מבליחה בבייתי יותר ויותר ככל שפסח מתקרב. היא בודקת, האם אקיים את מצוות הפסח כהלכתו השנה או שגם השנה יהיה לי תירוץ (אמיתי, ברור שאמיתי) ללמה לא הספקתי לעשות כלום מעבר ללהעביר פה סמרטוט ולאסוף חמץ בארגז.

כבר כתבתי פה בעבר שגדלתי בבית דתי. אולי נכון יותר להגדיר אותו מסורתי מאוד. כי אצלנו, בני החלק הצפוני של היבשת החמה, מסורת ודת הן דבר אחד בלתי ניתן להפרדה. העובדה שאבא שלי הלך בלי כיפה לא מנעה ממנו לאסור עלי להסתובב עם גופיות או לקבל את זה שאם יש לי חבר כבר כמה שנים טובות סביר שאנחנו כבר עברנו את השלב שבו מחזיקים ידיים בחושך (וזה רק אם יוצאים מנקודת הנחה שהוא קיבל את זה שיש לי חבר..). העובדה שאמא שלי הלכה עם מכנסיים ובלי כיסוי ראש לא מנעה ממנה לבכות למורה שלי באולפנה שישנתי אצל חבר שלי מבלי לספר. עובדה שיכולה היתה לגרום לכך שאשאר מחוסרת מקום לימודים בסוף כיתה יא.

האמא הפרטית שלי מנקה כי ככה צריך. ככה אמא שלה עשתה וככה אחותה עושה. אה... וגם כי פסח מגיע עוד שלושה חודשים. 

הנסיונות מעוררי התמיהה שלי, להסביר לה, כל פעם מחדש, שאצלי זה אחרת. שאני מנקה, כי צריך.. אבל שיומיים לפני זה מספיק בכדי להוציא חמץ וש... וש... נתקלים בחומה בצורה של חוסר הבנה. היא מוצאת עבורי את הזמן, קובעת לי את סדר הארגון. היא מארגנת את פרוייקט פסח שלי לפרטי פרטים. הדבר היחיד שהיא לא עושה זה להקשיב.

היא מתעלמת מהעובדה שיש פה שלושה ילדים, שאוכלים, מתלבשים, משחקים. היא מתעלמת מהעובדה שכשיש לי 10 דקות אני מעדיפה לנוח ובעיקר היא מתעלמת מהעובדה שאני לא רוצה. כמו בכל שאר עינייני הדת שלי, אני בוחרת לי את מה שמתאים לי. לא את מה שכתוב שאלוהים אמר. אני עושה את מה שנראה לי חשוב ולא את מה שכתוב בתרי"ג. יותר חשוב לי להיות בן אדם ולהבין שהעומד מולי הוא בן אדם, בלי קשר לאם יש או אין לו כיפה. 

אני שומרת מסורת כי אני יהודיה. הילדים שלי יודעים שהם יהודים וחשוב לי שהם יכירו את החגים, ידעו את החוקים ויהיו מספיק נבונים בכדי לדעת לבחור מה טוב עבורם. הם לא הולכים לבתי ספר דתיים כי אני לא דתיה, אבל הם יודעים מה זה קידוש ומתי מדליקים נרות.

עכשיו תסלחו לי אני חייבת לסיים. עוד לא שאבתי את המזרון.