אמובטלת בברלין

נתחיל בגילוי מרעיש: תש כוחי.

כבר שבוע שאני לא באמת מספיקה לעשות שום דבר. כל שבוע שעבר הגדולים היו חולים ויומיים וחצי של בריאות הספיקו למרפי והוא שלח את החולי שוב לביתי. הפעם לקטנה. מעבר לחולי כבר דיברתי על פסח ומעבר לפסח אני עובדת בשני מקומות עבודה בהם עיקר האירועים שאני מרכזת מנתקזים לחודש הזה. ועזבו כל זה- מחרתיים הם יוצאים לחופש. זאת אומרת שמחר מערכת החינוך מעניקה לי ארבע שעות וארבעים וחמש דקות אחרונות של חסד לשלושת השבועות הקרובים וגם בדקות הבודדות הללו אני אהיה במקום העבודה שלי. אז אם היום אני כבר שאריות של עצמי, מה יהיה פה מחר? או מחרתיים? ובשבוע הבא?

הכביסה ניצחה אותי, גם הכלים בכיור. החולי ניצח אותי, וגם מרפי... הוא בכלל השאיר אותי שוכבת מובסת בזירה בלי יכולת לקום.

עכשיו אני בבית, בשעות אחרונות של חסד. עם "טו דו ליסט" באורך הגלות, עם בלאגן שקופץ עלי מכל פינה ואני מול המחשב. מתעלמת.

אני מה'כפת לי מכל זה... זה צרות של אחרים. המייל של העבודה מפוצץ, האנשים שאני צריכה להחזיר להם תשובה מחכים, הקטנה מסוממת בערמות נורופן ושוכבת מול הטלויזיה. ואני גונבת- גונבת שקט אחרון לפני הסערה. גונבת שניות של חוסר מעש, גונבת ארוחת בוקר אחת, שלמה, בלי שאף אחד יושב לי על הברכיים. בחיי שצריכים לאסור אותי רק על זה. אבל זה נהיה גרוע הרבה יותר: אני גונבת דקות של חוסר אכפתיות. של כתפיים ריקות ממשא, גונבת רגעים בודדים של בטלה. גונבת כמה דקות אחרונות ללא דאגה.

כשאלה יסתיימו אני שוב אכעס כשאין לי על מי. איך שוב אני דוחה הכל לרגע האחרון. איך לא פתחתי לוח שנה וראיתי שהטקס קרוב כל כך, איך שוב שמתי ילדה בת שנה וחצי מול ערוץ אידיוטי שגורם לה לבהות ללא ניע.

אבל בנתיים, עד שכל זה יקרה, אני פה... שנים לא עישנתי, אבל מה שחסר לי עכשיו זה סיגריה ודאייט קולה בבקבוק זכוכית קר, שמש חמימה שחודרת מבעד לתריסים פתוחים, רגליים על כיסא ועיתון.

תנו לי קצת מזה ואני חוזרת לעצמי. מבטיחה.