אמובטלת בברלין

שני פוסטים מתבכיינים ברצף גרמו לכם לרחם עלי או לי להרגיש שמרחמים עלי.

יותר מזה, שני פוסטים מתבכיינים ברצף גרמו לי להרגיש כפויית טובה.

לא אוהבת- לא את זה ולא את זה...שלושה ילדים צפופים זה לא פשוט, אבל זו בחירה. אמיתית, שלי. ואין לי שום ספק שעשיתי נכון.  

אני אוהבת שהיא, הקטנה קוראת לגדול גדוליק ולקטן קטנוש. מאיתנו היא לא למדה את זה. אנחנו קוראים להם בשמות חיבה אחרים לגמרי.

אני אוהבת שכשמי מהם מתעורר בלילה, הוא מיד קופץ אליהם. אין לו שניה של היסוס, גם לא שניה של התכרבלות אחרונה בשמיכה החמה. לי יש.

אני אוהבת לשמוע את הגדול מסביר לקטן. בטון מבאר, אוהד, בלי טיפת נימה של זילזול.

אני אוהבת את כף היד החמה שלה בבוקר, מעירה אותי מתוך חלום ומבקשת חיבוק.

אוהבת את ההרגלים והשגרה שהאמצעי כל כך אוהב. אוהבת את ההתרגשות שלו מתפו"א וביצה ביום האחרון לפני החופש.

אוהבת שהגדול ירש מאבא שלו את הכתב הנורא וממני את הנטיה הנוראית לפטפט בשיעור. הוא מישמש ניפלא של שנינו. טוב בהרבה מכל אחד מאיתנו בנפרד.

אוהבת אותו, שמאחר, ועובד, ושוכח. אבל גם מקדים ומשקיע וזוכר- את כל מה שאני לא. מעולם לא הזכרתי לו יום נישואין. מעולם הוא לא שכח יום הולדת.

אוהבת גם להתלונן. רוצה שידעו שזה לא פשוט. יש באמהות ביטול עצמי, תמרונים אין סופיים וגעגוע לחופש. אבל יש בה גם רגעים מופלאים של אושר, שניות חמקמקות בהן הלב מתרחב מגאווה ודקות בהן הנשימה נעצרת מחוסר יכולת להביע במילים תחושות. אין מקום אחר בעולם שנותן לך את זה. אין מקום אחר בעולם בו הייתי רוצה להיות.