אמובטלת בברלין

בעבודה השניה שלי אני אחראית על בני נוער. כשאני אומרת בני נוער אני מתכוונת לחבורת זבי חוטם בני 6 עד 18 שגרים במושב. אני אחראית על תנועת הנוער, אחראית על הפעילות החברתית, על צוותי ההדרכה, הטקסים הטיולים והמסיבות. אני זאת שמארגנת אותם, אני זאת שיוצאת איתם מביאה אותם ומחזירה.

אני מציינת את כל זה כי ביומיים האחרונים ביליתי עם 16 מהם במחנה. אני מציינת את זה כי עד שיצאתי ליומיים שלמים מהבית שלי, טיפלתי ב 16 ילדים של אחרים. הם בכו, רבו, צבעו ונצבעו, צעדו לאורך מסלול, התחרו במגוון תחרויות שונות ומשונות ובאופן עקרוני את היומיים האחרונים הם בילו בלגרום לי סבל.

הם בחנו את גבולות הסבלנות שלי. הם בדקו עד כמה אני אדישה/נחמדה/מצחיקה/עייפה או כל מצב צבירה אפשרי אחר שבן אדם יכול לעבור ביומיים. הם בדקו אם אני מתפקדת כראוי אחרי לילה ללא שינה, הם בדקו אם אני מגיבה ברצינות לבקשות הכי הזויות שהם יכלו למצוא.

איתי יצאו שני מדריכים שהיו עסוקים בנייד שלהם או במדריכים בני המין האחר של קבוצות אחרות. איתי יצאו גם הדאגות של ההורים שלהם, הסלולארים שלהם, התיקים שלהם, השקי שינה, ה"אמא אמרה לי" ה"אסור לי" ה"היא אמרה לי" ה"הוא הרביץ לי". יצאו איתי הבכיינית, המפונקת, ההלוואי עלי אחת כזאת, הבריון, התחמן, השובר לבבות, המנודה החברתית, הדתיה, הגאון וזאת שלא אוכלת/משתינה/מתלבשת מחוץ לבית.

חזרתי לפה אחרי יומיים. הפעם התגעגעתי קשות. התפללתי וייחלתי לשניה שבה אכנס בדלת ביתי שלי ואהיה עסוקה עם שלושת המלאכים המקסימים הממושמעים וטובי הלב שלי. לא עניין אותי שהם בחופש. לא עניין אותי שלא ישנתי כבר יומיים ויש לי צורה וריח של ארבעה ליטר מים ונעלים נוחות.

נכנסתי הביתה ודבר ראשון שעשיתי היה להניח בצד את השק של מצב רוח.

ישבתי מול הבחור שלי, סיפרתי לו בשפה בוטה וחסרת סינונים, שאם הבת שלי תצא כמו הטיפשה המעצבנת שטרחה להתלות לי על התיק כל המסלול אני אנעל אותה בשירותים כל פעם שהיא תרצה לצאת מהבית. סיפרתי לו שאם הבן הפרטי שלי יקלל במילים כמו ששמעתי ביומיים האחרונים יש מצב גדול שנרד מהארץ. ככה חצי שנה הוא לא יוכל לקלל כי הוא לא יכיר את השפה ויגמל. סיפרתי לו גם שאם הבן שלי יצא לטיול של התנועה רק בכדי להתקשר אלי שאני אביא לו אוכל ואבוא לקחת אותו הביתה אני אשלח אותו לפנימיה. והכי חשוב, סיפרתי לו שאין לי, בתור אמא, שום דרך לדעת איך הילד שלי מתנהג כשהוא לא לידי. כי אני בטוחה שכל אמא, של  כל אחד מהילדים שם, חושבת שהילד שלה הכי יקר מקסים ונפלא בעולם. אין לי ספק שכל אמא של כל אחד מהם עושה הכי טוב שהיא יכולה. בדיוק כמוני.

האמא המפנקת -מפנקת מאהבה, הזו שלא מספיק בבית עושה את זה כי היא צריכה לפרנס, הזו שעושה הכל עבור הבת שלה חושבת שבזה היא חוסכת ממנה את הקשיים. כולן עושות הכי טוב שהן יודעות ויכולות. והילדים שלהן, הם ילדים. בדיוק כמו הילדים שלי. הם בוכים וכועסים ועושים כל מה שעולה על רוחם. הם לא יודעים מה זאת אחריות ולא יודעים לנהל זמן או מה יהיו התוצאות אם הם יריבו עם חבר שלהם מכות על שפת התהום.

חוץ מזה גיליתי שלהיות המבוגר האחראי זה התפקיד שלי. הייתי מסתפקת בצעירה פוחזת, או סתם מבוגר. אבל אני לא יכולה. יש לי ילדים.