אמובטלת בברלין

חוץ משלושה ילדים יש לי גם כלבה. כלבה בת שנה, שחיה אצלנו בבית כבר כמות נכבדת של חודשים ועדיין לא הפנימה שהאוכל מוגש לה בזמן אז היא טורחת לחביא מנות בכל מיני חורים בבית. יש פה כלבה שהדבר שהיא הכי נהנית ממנו זה לרדוף אחרי מכונויות נוסעות, שכשהיא מתרגשת היא משתינה. לא משנה לאיזה גובה היא קפצה באותו רגע.

כשהבאנו אותה הביתה, כבר היתה פה הולכת על ארבע אחת, כבר היתה פה אחת שצריך לקחת לחיסונים בזמן ולדאוג שתאכל. היתה פה תינוקת אחת והבאנו גורה. ידעתי פחות או יותר מה זה לגדל כלב, גדלתי עם אחד. אבל לא ידעתי אז מה זה אומר תינוקת וגורה במקביל.  במשך חודשים היא לעסה מוצצים ובקבוקים. פתחה ניירות טואלט על השטיח וחיבבה במיוחד חיתולים כבדים ומלאים בכל טוב. לא נורא, אמרתי לעצמי, כמה חודשים וזה יעבור...

אז היא גדלה והיום היא נהנית לשבת במרכז האספלט השחור שליד הבית ולשמור ששום מכונית לא מוכרת תעבור פה ברחוב ללא אישורה. והיא לא מאשרת. לא למכוניות ולא לאנשים מעל גיל מסויים. יש לה קריטריונים מחמירים שרק היא מכירה. לש.ג של הרחוב. יש לה טיפשות חסרת תקדים- גם כשמשווים אותה לכלבים אחרים ויש לה המון אמונה בעצמה.  השילוב הקטלני הזה של טיפשות ואמונה גורם לה לחשוב  שהיא יכולה לבדוק מי יותר מהיר, היא או מכונית, ולצאת מזה בשלום. זה גם גורם לכלבת העכבר שלי לחשוב שהיא יכולה לנבוח כמו מטורפת על האריה של השכנים ושלא יקרה לה כלום. היא חושבת שכשהילדים יושבים לה על הראש וחוסמים לה את זרימת האוויר אין שום סיבה לנסות לצאת מזה, הם יכנעו קודם.

הטמטום הקיצוני הזה שלה מוציא אותי מדעתי כל פעם מחדש, כי יום אחד המזל שלה יגמר והילדים שלי יצטרכו להתמודד עם העובדה שהכלבה שלהם היתה מטומטמת ואיננה עוד.