אמובטלת בברלין

הנכס הביתי שאני הכי גאה בו אוסף הספרים שלנו. ואני אהיה ספציפית יותר ואציין שהחלק שאני הכי גאה בו הוא החלק שמכיל את ספרי הילדים.

יש פה מדפים עמוסים בסיפורי הרפתקאות, באיורים מרהיבים, באנציקלופדיות למתחילים וספרים קלאסיים.  אין כמעט ספרי ילדים שאהבתי ולא קניתי, אין כמעט ספרי ילדים שהם ביקשו ולא קיבלו. 

הדור הזה, שגדל היום, ומבלה את רוב זמנו מול מסך- של מחשב, של נייד, של טלוויזיה.. רגיל לקבל את הכל מומחז, מהיר, נגיש.

אני לא יודעת אם בבתי הספר של היום עדיין מגישים "נושא אישי" כמו שהגשתי אני (עבודות שלא יוגשו בכתב יד קריא לא יבדקו..), אבל גם אם כן, הם בטח ניגשים לויקיפדיה ועושים קופי פייסט.

כי בתחרות מול הטלויזיה הספרים לא עומדים. גם לא מול המחשב. הגדול שלי בכיתה א. יש לי פור של בערך 15 שנה על מחשב לעומתו. ועדיין הוא מנצח אותי בכל מיומנות שנדרשת בהפעלתו. הבת שלי בת שנה וחצי והיא מנסה להעביר במסך המחשב תמונות עם היד. הקידמה מתאימה יותר לילדים...

ועדיין הריח של ספר חדש, של דפים שלא נהפכו עדיין וההבטחה שהם נוצרים בתוכם הם משהו שמחשב או הטלויזיה לא יכולים להעביר.

כשאני רואה את הגדול נכנס לשרותים עם ספר, כשאני רואה את הקטן מדפדף שעות בספר שהוא כבר מכיר בעל פה או כשאני מדקלמת יחד עם הקטנה את מעשה בחמישה בלונים והיא מנסה לרוץ קדימה, לשלום בלון אדום, זאת נחת. נחת מהסוג המשמין ביותר. זה אומר שכאן, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, הצלחתי לגרום להם לדמיין.

הצלחתי לנצח את הדמויות החד ממדיות, הלא אמיתיות של המסכים ולהעניק חיים לדמויות אחרות. שמנות, רזות, טפשות וחכמות. אלה של המילה הכתובה.

כי שם, בארץ הדמיון, הילדים מגוונים כמו הילדים בבתי הספר או בגן, הם שונים אחד מהשני בצורה ובאופי ויש בהם חן ואמת.

כשהילד שלי עובר על פרסומת לתחפושות או לבגדים של שילב- וכולם שם רזים בלונדינים עם עיניים כחולות, הוא בטח תוהה לעצמו אם עברנו לשבדיה. לעומת זאת כשהוא קורא על דוד אריה השמן עם ארבעת השערות, הוא יודע ומאמין שהכל אפשרי.  

אז אני ממשיכה לקנות ספרים ועושה להם מנוי בספריה ומגבילה את שעות הטלויזיה שלהם. ופעם ביום או יומיים אני רואה אותם ניגשים לבד למדף ומוציאים משם ספר. ואני יודעת, שמשהו ממה שעשיתי היה בסדר..