אמובטלת בברלין

זה חופש, והם בבית. כל היום. תמיד מישהו רוצה משהו, תמיד מישהו קורא לי. אני הייתי מוכנה לזה, אני אפילו מצליחה באופן יחסי להתמודד עם זה.

רק בקשה אחת ביקשתי לי: ארוחה, אחת, שלמה, בשקט. אחת ביום. לא משנה איזו- אני לא בררנית. מה שיבוא ליושב במרומים להעניק לי, מתי שהוא יתפנה להתעסק בזוטות שלי שישלח. ארוחה אחת, אחת ודי.

כי הסיוט מתחיל עוד לפני הארוחה ב"אמא, מה אוכלים?" או אם השתשבשה עלי דעתי באותו היום ב"מה אתם רוצים לאכול?". הויכוח של רוצים, לא רוצים, אוהב, לא אוהב הוא ויכוח ללא מנצחים. רק אמא אחת, מותשת, מיואשת וממרביצה לעצמה מול הכיריים.

ואז כשאני סוף סוף מחליטה שנגמר הויכוח ושזה מה יש, מגיע תור ה"מתי זה מוכן?" "עוד כמה זמן אוכלים?" וה"עכשיו?" וה"עכשיו??" וה"אמא, עכשיו????" משם אני עוברת לנסיונות הנואשים לחנך אותם שאין פה משרתים, גמדים או עוזרים שיערכו עבורם את השולחן. ברקע יש כלים נשברים, צרחות של מי יושב איפה ומי יאכל בצלחת של ספיידרמן היום. ואני? אני שוב מתפללת שהצלחת הזו תשבר כבר, או שהצלחת הכחולה תצמיח אחות תאומה נוספת על זו שהלכה לעולמה . האמת, זה לא ממש משנה אם הכחולה תצמיח אחות או הכתומה תמות גם היא, הריב הוא בלתי נמנע, על מי יוציא את הסכו"ם, מי יקח את הכוסות, מי ישב הכי רחוק ממני...

בין לבין הם בטח עושים ישיבה. הגדול מנצח ביד רמה "אני אתחיל עם מים. קטן אתה תמשיך לקטשופ ולמלח. פיצי, את אחראית על כל הרגעים המתים שבין לבין: תזרקי את המזלג לרצפה, תשפכי את המים על הבגדים, תני את הצלחת לכלבה, כל מה שאת מכירה ויודעת... כשהיא שוב תתישב לרגע, אני אשפוך בטעות את הבקבוק על השולחן- זה כבר יסגור את כל הסיפור" כי פשוט לא יכול להיות לזה הסבר אחר.

אחרי שאיבדתי את דעתי ואכלתי שאריות, אני אנסה שוב להסביר להם שהם צריכים גם לאסוף. אז תתחיל המלחמה האמיתית, זאת שביני לבין עצמי. אם שווה למען החינוך בעתיד לעבוד פי חמש היום. את תכולת הצלחת הם שופכים ליד הפח, את הצלחת הם זורקים ברעש גדול לכיור (הקטשופ, משום מה, מחליט לקפוץ מהצלחת לכלים הנקיים שבצד, ואז תוך שניה הופך לאבן שגם עם חומצה אי אפשר להוריד), הכוסות, אלו שלא נשברו כבר, נשפכות על השיש ובאופן עקרוני אני צריכה לעבוד שלוש וחצי שעות בכדי להחזיר את הזוהמה הזו לסתם בלאגן שהיה כאן קודם.

בגלל שהם הילדים של אבא שלהם, כל ארוחה חייבת קינוח. יש להם קיבה נפרדת לגמרי בשבילו ובשניה שהם מסיימים לאכול היא צורחת שהיא רעבה וגורמת להם להתנהג כמו חבורת מורעבים שלא הכניסו דבר לפה כבר שבועיים. 

אז כל מה שאני מבקשת לי זו ארוחה. שבה אני יושבת מתחילתה עד סופה על כיסא. ולא מפרקת לאף אחד את העוף, ולא מוזגת לאף אחד שתיה. לא מנערת שוב ושוב את הקטשופ וסוחטת ממנו טיפות אחרונות (כשאני חושבת על זה, יש מצב שקונים אותו ריק??) ולא ניגשת להביא תוספת לאף אחד. 

פשוט אוכלת. מה כבר ביקשתי??