אמובטלת בברלין

כשהייתי קטנה וילדה, אבא שלי עשה כל מה שיכול היה לעשות בכדי  לפרנס. הוא בא ממשפחה של עשרה ילדים, אמא שלי של  שנים עשר, כשהתחתנו ההורים לא נתנו להם שקל  ואף אחד מהמוזמנים לא "כיסה את המנה".

אבא שלי, בחור בן 23, ואבא לילדה, טס לניגריה לכמה חודשים בכדי שתהיה לו אפשרות לקנות דירה. הוא עבר כל שנה מקום עבודה, כשאני ואמא שלי נסחבות אחריו לכל עיר שבה היתה טמונה הבטחה להעלאה. הוא לא חזר הביתה לפני שהלכתי לישון, הוא לא גידל אותי, לא הכין לי לאכול ולא השכיב אותי לישון. כשהוא היה חוזר הביתה, עייף ומלוכלך, הוא היה נשכב על הספה ונרדם לכמה שעות. לפעמים הוא היה עובר למיטה, לפעמים לא היה לו כח. הייתי מעירה אותו באמצע הלילה והוא היה מוריד את המעיל תוך כדי שאני חולצת לו נעליים. הוא היה מחזיר אותי למיטה, מחבק ומבטיח שבבוקר הוא לא יצא לפני שאקום. אבל הוא יצא.  

גם בשישי הוא עבד. הוא היה מגיע כשכבר נשמעה הצפירה הזו שבישרה את כניסת השבת. עם עיניים אדומות וידיים שחורות הוא היה ניגש לכיור ומשפשף את הלכלוך לפני שיתקלח. אני הייתי יושבת ומחכה שיצא מריח ובייתי וסוף סוף יהיה שלי. במוח הילדותי של ילדה יחידה בת ארבע אבא שלי היה כמו החלה. מגיע לזמן קצוב ולאט לאט נעלם. ילדה בת ארבע עם שביזות יום א. 

הוא לא היה נוכח, הוא היה קשוח, הוא לא השאיר אופציה למשא ומתן. המילה שלו היתה סופית וברורה וסגרה תמיד את הויכוח. כשגדלתי קצת, והגעתי לגיל שההורים שלי כבר לא מושלמים, כעסתי עליו. על זה שאני לא יכולה להגיד לו לא, על זה שהוא לא רואה את ההגיון, על זה שהוא פתאום בגיל 16 נזכר שהוא אבא שלי.

וגדלתי עוד קצת, והוא החליט שהוא עשה עבודה טובה, ושיצאתי בסדר. והוא עדיין שמר על הקווים האדומים המאוד מעצבנים שלו, אבל הוא כבר ידע שאני לא אעבור עליהם. גם אם הוא לא שומר עלי מקרוב. והוא הרפה קצת, והלך אחורה והסתכל עלי במבט שומר אבל מאשר. 

והיום, כשאני כבר לא כל כך יפה, ולא בת 16, ומסתכלת אחורה על מה שהוא עשה, אני יודעת, שהוא, יותר מכל אחד אחר בחיי, השפיע עלי ועשה אותי מה שאני היום. 

אבא שלי נשר מבית ספר בכיתה ד, ולא למד יום בחייו באוניברסיטה. הוא גר במעברה כשהיה קטן ומתגעגע לימים שבהם עוד היה לו עם מי לדבר במרוקאית. יש לו כבוד לאבא שלי, וזו מילה שהרבה נאורים נוטים לזלזל בה. נקודת ההתחלה שלו היא עשרה ילדים ומחסור עצום ומשם הוא צמח.

היום הוא יודע אנגלית, דובר ערבית, מגמגם בצרפתית וגרמנית ואשף מחשבים, יש לו מליון מקצועות ואף לא תעודה אחת. יש לו ארבעה ילדים שסיימו תיכון והמשיכו ללמוד, והוא עשה את הדבר הכי גדול שהורה יכול לעשות לדעתי. הוא נתן תחושה, אמיתית וכנה, שלא משנה מתי, אפילו עוד מליון שנה, אם יהיה לי קשה, אם אני אפול, הוא יהיה שם לתפוס אותי, לעשות כל מה שהוא יכול. זה אולי לא הרבה, אבל זה בעצם הכל.

עריכה מאוחרת: המרוקאית שחבויה בי הרימה ראשה. ביקשה שאוסיף טפו טפו טפו. בלי עין הרע:-)