אמובטלת בברלין

בכל בוקר, בין השעה ארבע לחמש, כשאפילו השמש עוד לא החליטה אם כדאי כבר לקום, מתעוררת הפצפונת הזו ומחליטה שדי. היא מתיישבת, בודקת שכולם עדיין ישנים ושזה הרגע המתאים ביותר ויורדת מהמיטה. אני בשלב הזה מתחפרת עמוק מתחת לשמיכה ועסוקה בתפילות חסרות סיכוי ליושב במרומים, "עוד קצת, תן לי עוד עשר דקות, עוד חמש, עוד דקה אחת.." וכלום. אני שומעת אותה צועדת לסלון ומשם למחשב ואז מגיעה לחדר, מטפסת על המיטה, דורכת לו על הראש, מרימה את השמיכה ונכנסת.

כמו כל חייל מאומן היא ממשיכה הלאה, וברגע שהיא כבשה את המיטה היא מסתערת על היעד הבא: להעיר את הבית.  בנחישות וברגישות היא מתחילה לבקש שנקום, לבקש לאכול, להסביר כמה היא רעבה, איך היא חייבת עכשיו לצפות בטלויזיה ולמה הקטן והגדול צריכים להתעורר. אם חלילה ניסינו להחזיר אותה למיטה שלה ולהסביר לה שעכשיו רק כמה מוקדניות מנומנמות במד"א ומתמחים חסרי מזל במיון ערים היא מתחילה בסדרת צוחות שיכולה להביא לכאן את המועצה לשלום הילד ולהשיג הרבה יותר מהר את המטרה הסופית, גירוש קורי השינה מארבעת זוגות העיניים הנוספים בבית.

לא משנה כמה "שששש"ושים היא שומעת, לא משנה כמה תחינות לשקט, לא מפחידים אותה איבודי העשתונות וגם לא האדישות. כמו לוחם סיירת שמאמין במטרה היא מקבלת את הכל בשלווה ומחכה לניצחון. ובדרך אליו כל הדרכים כשרות . יש לה שיטות מלוכלכות של נשיקות וחיבוקים, יש לה ארסנל שירים שגורם לי להצטער על כל רגע שהיא יושבת מול יו טיוב, יש לה קול מתקתק וידיים חמימות שנכנסות מתחת לחולצה ויש לה את נשק יום הדין: היא עושה קקי. עם ארומה נפלאה שמגיעה גם לבלוטות הטעם ומגרשת כל שריד של חלום שנותר בחדר. אני לא יודעת איך היא מתזמנת את העניין הזה ואם יש לה קשר מיסטי עם הקיבה שלה, שגורם לה לשלוח פצצות סירחון על פי פקודה אבל זו עובדה, כשהמצב קשה, והיא רואה שאין סיכוי לכניעה, היא שולפת, או יותר נכון היא לוחצת.

ועכשיו, כשהכל שם חמים ונמרח, והאוויר בחדר לאט לאט נגמר, היא יושבת מאושרת בין שתי הכריות, בכדי שאיש מאיתנו לא יפספס, ושרה.

כי היא יודעת שבשניה שזה קרה היא ניצחה את המלחמה, גם אם הקרב האחרון מתנהל בדיוק ברגעים אלה, הוא לא שייך אליה, כי מה אכפת לה מי יקום? העיקר שיהיה מי שיעביר איתה את הזריחה.