אמובטלת בברלין

אני מומחית בהכנת ארוחות צהריים תוך עשר דקות. אני שוברת שיאי מהירות באיסוף מהגנים ובית הספר. אני מעולה בהתפרצויות זעם וטובה בטירוף בהשגת שקט רגעי. 

רק שש וחצי שנות אמהות מאחרי, אני מקווה שזו רק ההתחלה ושעוד עשרות רבות לפני. אבל כבר עכשיו כשאני עומדת מול שאלות על מוות, על אלוהים, על יחסי מין, אני לא יודעת. 

לא יודעת מתי להתחיל לנעול את דלת השירותים, לא יודעת מתי להפסיק עם מקלחות משותפות. אני לא יודעת איך לענות על שאלות מוות, גופות וקברים, לא יודעת איך לענות על איפה אלוהים ומי זאת אמא שלו ולא יודעת מתי להעניק להם מעט עצמאות ולשחרר קצת.

כשהגדול היה בגיל של האמצעי, הסקרנות המינית שלו הצליחה להביך אותי כמעט מול כל אחד. הוא גרר בנות לשרותים וניסה לבדוק מה הסיפור הזה עם הבולבול שלהן. הוא עשה את זה בגן עם חברים וכשעלו עליו הוא עשה את זה במפגש עם חברים ומשפחה. הוא הראשון שלי ואלה נושאים שמדברים עליהם בלחישה, אז חשבתי שכדאי להתבייש. הסברתי כל מה שיכלתי, קניתי ספרים מפורטים ובעיקר שקלתי להעביר אותו לגן חרדי. 

בשלב מסויים גיליתי שהבן שלי אוהב לבדוק בנות אבל גם הן מאוד אוהבות לבדוק אותו ושצריך שניים לטנגו, אז הפסקתי להתנצל. המשכתי להסביר ולהקריא, וכמובן שהמשכתי להתמלא מבוכה אבל כשהעזתי לפתוח את הפה גיליתי שהבן שלי נורמלי ושיש סיכויי שהוא אוהב בנות.

היום, כשהשני בודק את גבולות המיניות אני קצת יותר רגועה והרבה פחות מובכת. אני גם הרבה יותר תקיפה והרבה פחות מתנצלת. אבל אני כבר יודעת שכשהיא תגיע לבלאגן הזה אני שוב אהיה חסרת אונים. כי בטח עם בנות זה אחרת..

בכל מקרה, כשחשבתי שלמדתי סוף סוף להתמודד עם סקרנות מינית של בני ארבע, הגיעו השאלות על מוות של גיל חמש. מה קורה לגוף, לאן הוא נעלם, מתי רואים את מי שמת ומה הוא מרגיש. מאיפה יודעים שיש נשמות? מי היה שם לספר?

ואחר כך  הגיע השלב של אלוהים ושל האמונה. וכשהייתי בהריון הם התעכבו שעות על איך היא תצא ואיך היא נכנסה...

ואני מצידי רק שואלת שוב ושוב, איך תמיד השאלות מגיעות כשאני לגמרי לא מוכנה. אין אזהרה, אין תמרורים. כמו תאונה פתאומית באין כניסה. 

אתמול, בסופר פארם, ראיתי בחור בן ארבע עשרה בערך, שהחביא קונדומים בשרוול בתור לקופה. וידעתי שהחלק הטוב עוד לפני, אני אהיה עוד מליארדי פעמים לא מוכנה..

חשבתי מה יקרה אם אחד מהם יחליט לחזור בתשובה? או כשפתאום הוא יביא הביתה חברה... חשבתי איך אני עונה על השאלות של שנה הבאה כי הבת של חברים כבר התנשקה.

ניסיתי לגבש לי איזה קו חינוכי, איזו דרך שתציל אותי בעיתות מצוקה, שאני אוכל להצמד אליה כשתבוא השאלה, אבל ככל שחשבתי יותר ככה הבנתי שאין לי על זה שליטה. התגובה הראשונית תהיה הדם שנוזל מהפנים ואני שהופכת ללבנה. אחר כך תבוא שניה או שתיים של בלבול וחוסר הבנה. אחר כך, אני יכולה רק לקוות, שאני אדע לא לפצוע את נפשם הכבר לא כל כך רכה...