אמובטלת בברלין

באופן עקרוני אני יכולה להגיד שיש לי תסביך שיניים די רציני. זה התחיל כנראה מהביקור הראשון שלי אצל רופא שיניים, הייתי בת ארבע בערך, בכיתי המון והוא הוציא את האמא ההיסטרית שלי החוצה ונתן לי סטירה. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך. היה טיפול, לא היה..אבל אני זוכרת את הדרך הביתה. ילדה אחת עם דמעות יבשות, מפחדת לפתוח את הפה, ואמא צעירה ומבולבלת שלא ידעה מה לעשות, לא עם עצמה ובטח לא איתי.

מאז הנושא נסגר, לא סובלת רופא שיניים, דוחה תורים בסדרתיות, מתיישבת בחרדה על הכיסא ומבקשת שיחוסו על חיי. לא משנה כמה פעמים עברתי את זה, לא משנה שאני כבר לא בת ארבע, ולא משנה העובדה שאני יודעת שאקמול לא סותם חורים אלא רק יוצר טיפולי שורש.

כשאני סוף סוף מתיישבת על כס העינויים הנורא הזה, הרופא התורן מחכך את ידיו בהנאה, מסתכל לי לתוך הפה ורואה איך הוא משדרג את האוטו בקרוב. מאוד מאוד בקרוב.

כשאני יוצאת ממנו אני שוב אומרת לעצמי כמה זה לא היה כזה נורא ואיך זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה לעצמי. איך מהיום, בשניה שמתחיל לכאוב אני מתקשרת. אז אני אומרת, אז מה? אני גם אומרת לעצמי שהיום אני אתחיל לרוץ, אבל לאט לאט מגלה שאף אחד לא רודף אחרי ואין שום סיבה אמיתית לסבול.

בכדי לא לגרום לחרדות בלתי מוסברות וחסרות ביסוס אצל ילדי הרכים (וגם בשביל שהם לא יחזרו אחר כך ויגידו לבחור "אבא, אמא פוסטמה..") אני מעדיפה שלרופאי שיניים ילך איתם הבחור. הוא יושב בצד, במבט מלא פאסון, מסתכל על הגמד התורן שמתישב על הכיסא, ונרדם. הם בטוחים שאם אבא הלך לישון שום דבר רציני לא הולך לקרות פה ושוקעים לתוך סימום של גז צחוק.

אתמול, הוא לקח את הגדול. התחילו לצמוח לו שיניים מבלי שאף שן נשרה לה. הוא נידנד בעדינות, ואז קצת בכוח, ואחר כך הוא התחיל לדמיין, ובשלב מסויים טען שיש לו שבע עשרה שיניים מתנדנדות בו זמנית. הוא כל כך רצה את ביקור הפיה ומתנותיה שהוא היה מוכן לרגע לסגת מחוסר האמונה הבסיסי שלו בכל מה שקשור לעל טיבעי, אלוהים ומשאלות. כשהתחילו השיניים החדשות לבצבץ מאחור, הבנתי שהגיע זמן ביקור ושיש סיכוי שתהיה שם הרדמה ועקירה, מה שהוריד לחלוטין את הסיכוי שאני אנשום את אותו אוויר מצחין של חדר המרפאה יחד עם בני, בכורי אשר אהבתי.

חמש דקות אחרי שהם יצאו התחלתי לשלוח לבחור אס.אם.אסים מודאגים שהוא ענה עליהם בלקוניות משהו. מה היא אמרה? "שכיח" תהיה עקירה? "אין לי מושג" איך הוא?"בסדר", כאילו גובים ממנו תשלום על מילים מיותרות.

10 דקות אחר כך התקשר הגמד שלי, כולו זורח מאושר ומדבר בשין שורקת. " אמא" הוא צרח לי באוזן "עקרו לי שששתי שששינים"

עשו לו זריקה ושלפו ממנו את שתי השיניים הקדמיות תחתונות שלו. כלום לא הזיז לו, העיקר שהיום הוא ילך לבית ספר ויהיה מלך ליום אחד, ושכשהוא יחזור הוא והפיה יעלו לרכב ויסעו לחנות הצעצועים ויקנו לו את הפליימוביל אבירים שהוא חושק בו כבר כמה חודשים.

כשהוא חזר הביתה התברר שעשו לו גם סתימה (שהקטן שואל "אבל למה סתימה? גם הם רוצים שתסתום את הפה?") וגם שתי עקירות. ושאני יכולה לישון בשקט, החרדה לא עברה לדור הבא.