אמובטלת בברלין

האמת? היה ליום הזה אחלה פוטנציאל. היינו במוזיאון המדע ובהופעה מצויינת, אכלנו עם סבא ואפילו מילאנו את חובת פיית השיניים עליה השלום.

אבל אז, כשכל זה נגמר, הייתי מאוד מרוצה מאיך שהיום הזה עבר ומזה שאנחנו צועדים בשמחה לעגלה המשפחתית שלנו, ומשהו בהליכה המאוד מרוצה שלי כנראה, הביא את מרפי וחבר מרעיו (הידועים בכינויים: בני זונות, תמותו, כלבים) להגיד שככה אי אפשר. שחייבים להרוס משהו בכדי שאני אפסיק לפזר חיוכים לכל עבר. זה עושה קמטים.

אז הגענו לעגלה/מזבלה/מוזיאון הארוחות של הילדים בשנה האחרונה וניסינו לפתוח את הדלת. הבטריות של השלט כבר חודש מקרטעות אז ישר עשיתי קצת עבודת יד וסובבתי את המפתח. שלוש דלתות מידית הקשיבו לכוחות הטבע ונפתחו. 

עכשיו אני אסביר שלעגלה היקרה שלי, שאני מאוד אוהבת, יש מושב אחורי רגיל לחלוטין ובו מונחים שלושה כסאות בטיחות לשלבי התבגרות שונים. כשפותחים את הדלתות מתבצע תהליך מאוד פשוט שדומה לפתיחת כפתור בג'ינס אחרי ארוחה ממש ממש טובה, הכסאות מתרווחים במקומותייהם ונושמים נשימה עמוקה. בכדי לסגור את הדלתות צריך לעשות מה שאישה שרוצה להיכנס לג'ינס בשתי מידות יותר קטן ממה שהיא באמת, צריכה לעשות. צריך הרבה אמונה בלב, וצריך להפעיל כח. הרבה הרבה כח.

אם הדלת של הנהג לא היתה נפתחת הייתי מסתדרת, גם אם האחורית שמאלית לא הייתה נפתחת הייתי מסתדרת, כי לידה יושב הקטן והחגורה שלו היא החגורה של הכיסא ואין לה שום בעיה. האחורית ימנית היתה זאת שמרפי גייס (בת זונה, תמותי, כלבה), ולידה נמצא הבוסטר, זה שחוגרים עם החגורה של הרכב, זאת שננעלת מאחורי הבוסטר ואי אפשר למשוך כי היא מדמיינת שהיא בתאונה.

הייתי כבר עייפה בטירוף מיום עמוס רדיפות אחרי שלושה עבריינים, העצבים שלי כבר נמתחו עד קצה גבול יכולתם כי את כל הסבלנות וסימפטיה שהיתה לי בזבזתי על הידיעה שתוך עשרים דקות גג אני בבית מעבירה עליהם בעלות לבחור. הם היו עייפים מיום עמוס בריחות מאמא סופר סבלנית (ומושלמת, בחיי שמושלמת), העצבים שלהם נמתחו עד קצה גבול היכולת כי הם ידעו שעוד עשרים דקות גג הם חוזרים הביתה ויכולים לראות טלוויזיה לאיזו חצי שעה לפחות ואחר כך הם עוברים לידיו החסונות של אבא, הידוע בכינויו אין בעיה, בטח שמותר. והדלת לא נפתחת. וחם. הם רוצים את אבא, ואני רוצה את אלוהים.  בחיי שפספסתם היום אחלה הזדמנות, אם הייתם עוברים לידי ברגע הנכון הייתי מעבירה לידכם בעלות על רכב משפחתי נאמן תמורת חמישה שקלים ובמבה מיובשת. 20 דקות תמימות עשיתי נסיונות נואשים לשחרר את החגורה, ואז ביליתי עוד איזה חמישה עשר בניסיונות אבודים להוציא את הבוסטר מכלאו (בן זונה, תמות, כלב) ובסוף, ביזבזתי עוד חמש בחיפוש אחר מסור חשמלי.

טו מייק א לונג סטורי ורי ורי לונג, אני אגיד שהסיפור הסתיים בהשתטחות שלי על הרצפה עם חצי בוסטר ביד. כשחצי אצלי ביד היה לי מאוד קל לשכנע את החצי השני להתאחד עם אחיו האובד ולהתחבר במושב הקידמי.

אז עכשיו אני בבית, עם חיוך של ניצחון ובוסטר שבור. 

אגב, יש מישהו שרוצה לקנות רכב? רק לפני שבועיים עשיתי לו טסט....