אמובטלת בברלין

אני שוקלת לעשות טקס אזכרה. לזיכרה... כבר שש שנים ושמונה חודשים מאז שהיא נפטרה, והיא חסרה לי כל כך. אני כבר לא יכולה לצאת מהבית בלי לחשוב עליה ולא יכולה לצאת לחופשה מבלי שהיא תזכיר לי כמה הדברים היו פשוטים כשהיא עוד היתה בחיים.

הספונטנטניות שלי, כמה אהבתי אותה. מעולם לא חשבתי שאפשר להתגעגע ככה...

פעם, כשהיא היתה עוד בחיים, ואני הייתי יוצאת מהבית כשכל מה שיש לי ביד זה ארנק ומפתח, לא ידעתי להעריך אותה כמו שצריך. היום, כשאני יוצאת עם תיק שאפשר לחיות איתו שנתיים על אי בודד ומבלה שלוש שעות לפני כל תזוזה בחיפוש אחר המוצץ, הגעגועים אליה גומרים אותי. 

אפילו הסקס המתוזמן שלי עם שעות שינה וטלוויזיה של שלושה גמדים מתגעגע אליה.

אז נעשה טקס אזכרה.

אני אשא דברים, היציאות שלי יבכו בשקט בצד. אני יכולה להזמין חופשה מהעבר, על תקן מקוננת, שתהפוך את הטקס לקורע לב ואותנטי כאחד. אני אזמין את כל החברים הרווקים שלי, הם כבר שנים אומרים לי שזה לא אותו דבר בלעדיה, וחוץ מזה אני אקרין סרט לזיכרה, על מסך גדול. יהיו שם נעורים, ויהיו שם כל היציאות, החופשות, תהיה ההתארגנות המהירה... אני אחתוך בעריכה את כל הדאגות, ואת החיפוש התמידי אחרי בייביסיטר. היא תשוב להיות כוכבת, סרט קורע לב זה יהיה. 

אני אזמין את שבת בבוקר, עם נאום על יקיצה מוקדמת וערבוב מעדנים וקורונפלקס. לא תשאר שם עיין אחת יבשה בקהל.

אולי אני אגייס את הבחור, הספונטניות שלו נפטרה באותו תאריך. נעשה טקס משותף.

יש מצב שהטקס השקט והעצוב שלנו יופרע על ידי הפגנות הילדים מבחוץ. אין להם טיפת הערכה לספונטניות. חסרי חינוך, תאמינו לי... מי לימד אותם את החוסר כבוד הבסיסי הזה לאבדן סקס סוער על רצפת המטבח?? בדור שלנו זה לא היה קורה.