אמובטלת בברלין

מלחמות ביתיות הן קטנוניות. הן קנטרניות ומלוכלכות. וזה נורא להיות חייב. אתה מסתובב כל היום בתחושה שזה היה מתחת לחגורה. שאתה חייב למצוא ולהחזיר איפה שיכאב, כי כשאוהבים אז יודעים איך להכאיב באמת. ואתה תמיד רוצה שהמלחמה תגמר, ושתפסיקו כבר עם המשחקים המטופשים האלה. וגם אם אתה מוכן להבליג ולהפסיד, הכבוד שלך ישב על הכתף ויכריח אותך להחזיר. בשניה שאתה עשית את הצעד האחרון אין לך בעיה לבקש סליחה ולהציע הפסקת אש. כבר כמעט שבוע שאני מחפשת את הדרך שתכאב לו הכי הרבה, מחפשת איך להחזיר לעצמי את הכבוד ולהצליח. הוא כבר שבוע מחפש אותי מעבר לפינה. הוא יודע שבסוף אני אצליח להבהיל אותו בחזרה.

כבר יותר מעשר שנים שהמלחמה הזו נמשכת, בהתחלה היינו רק שנינו ואחר כך הצטרף הגדול. יום אחד כשהגננת שלו שאלה למה הוא מבהיל את הילדים בגן, עבר בי רגע קטן של בושה על התחביב הנורא הזה שפיתחנו פה בבית, אבל הוא עבר עוד באותו היום כששוב הפכתי לזו שהפסידה במערכה האחרונה.

הפוחזת גם היא לוקחת חלק במלחמה, היא תמיד נגדו אחרי שהוא זה שהכניס אותה לעניינים כשהוא הגיח מאחור ושאל בחושך "מההה את עושה?". הגדול הולך על מי שנמצא, יום אחד הוא ישתתף באיזו תכנית ריאלטי שתחפש כישרונות, אין מצב שהיכולת הזו שהוא מפתח לא תזכה לאיזו שהיא הערכה...

ואני, שהכנסתי הביתה את המלחמה, צוחקת גם אם עכשיו ירדה לי מהחיים איזו שנה. אני לא מצליחה להשאר חייבת ולא מצליחה לעזוב את זה בצד. אני חייבת להחזיר ולהשיב את הסדר. גם אם שניה אחר כך אני אחזור להיות זו שמסתכלת מעבר לפינה וזו שבסוף יתפסו אותה לא מוכנה....