אמובטלת בברלין

כנראה שנולדים איתו, עם השריר הזה. הוא בטח מתחבא איפשהו ברחם, מסתתר מעייני הרופאים וחסר בספרי האנטומיה, אבל בחיי שהוא קיים, השריר הזה של האמהות. סביר להניח שהוא שריר רדום. שעד שהרחם לא מתמלא הוא לא מתחיל באמת לתפקד. יש מקרים שהוא צועק שיתנו לו לפעול ושהוא רדום יותר מידי זמן אבל האמת היא שרק לב קטן ופועם מצליח לגרום לו להתחמם.

וזה די ברור להסביר איך הוא פועל, כמו שריר התאומים או הדו ראשי, גם הוא מתחמם, נמתח ומתחזק רק באימונים. כי אחרת, איך תסבירו את זה שבילד הראשון את יודעת ובילד השני זה כבר בא לך טבעי? ואיזה נימוק משכנע תתנו לי לעובדה שאחרי הטבעי זה כבר חלק ממך? שהמחשבה הראשונה שלך, שאיתה את פותחת את הבוקר וזו שאיתה את סוגרת עיניים בלילה לפני השינה קשורה אליהם.

הינה אני כאן מודה, שהשריר האמהי שלי מתפתח לאט יחסית, שהדאגות מגיעות אלי קצת מאוחר ושרק עכשיו אני מתחילה לקלוט שיש לי קצת כושר. שכמעט שבע שנות אימונים מפרכים מתחילים להניב פרות. כשהגדול היה עוד קטן ובודד, הרבה ממה שעשיתי היה על אוטומט. השריר כאמור ידע את העבודה אבל לקח לו זמן ללמד אותי להרגיש אותה. היה לי ילד מחותל, נקי ושבע, היה לי ילד מאושר ושמח שאהבתי, ואני עדיין אוהבת, אהבה אין סופית, ועדיין לא ידעתי להגן עליו מנפילות שהיום נראות לי ברורות, עדיין בכיתי מדאגה כשהאחות בטיפת חלב שלחה אותי לבדיקה של נוזלי המח כי היה לו ראש קצת גדול. מבט אחד באבא שלו הרי היה סוגר את העניין.. וזה לא שהיום אני לא בוכה מדאגה, רק אתמול ראיתי איך נראית הגולגולת של הקטן מבין שני חריצי עור פתוחים, אבל היום הדאגה היא מודעת, אוהבת ומכילה. ואני מקבלת אותה באהבה, את הדאגה הזו, המפותחת שלי, כי היא שומרת עלי בכושר ועליהם לידי.

והיא מלמדת אותי לשאול את השאלות הנכונות בכל מקום, גם אם זו פעם ראשונה שהוא הולך לקייטנה, כי לפני שבחרתי פעם ראשונה גן, העתקתי רשימה מוכנה. 

כי השריר הזה של האמהות, שנמתח ומכניס אותי לכושר, שכואב ושומר עלי ערה, מתפתח ביחד איתם והופך לאט לאט  את האמהות להרבה יותר ברורה.