אמובטלת בברלין

אחרי שעות ארוכות בבתי חולים, ליד פוחזת פצועה, אני יכולה להודות בפה מלא, איבדתי את הקווים האדומים, אין לי בושה. אין דברים שאסור להגיד, אין בדיחות שהן לא במקום. אמא שלי יושבת בצד אחוזת אימה, אבא שלי מזעיף מבטים ואני? פשוט לא יכולה, יודעת שאני צריכה לשלוט על זה, אבל פשוט לא מצליחה. צוחקת על הכיסא ועל נכים, צוחקת על מידות של חיתולים. צוחקת על חגיגות שחרור מבית חולים ועל איך נלקחה ממנה חדוות הזיונים.

אני יושבת לה ליד המיטה, עושה דברים שהאינטימיות הכי גדולה לא מרשה, וצוחקת על הכל כאילו שאם אני לא אגיד לה את הכל היא לא תדע.

היא לרוב משתפת פעולה. צוחקת איתי על כל חלקת חיים שנגנבה, ועל האופציה להיות נורמאלית אחרי התאונה. ולפעמים היא עייפה מידי, רוצה שאני קצת ארד לה קצת מהנשמה.

אני לוקחת אותה לסגריה של מנחה, ומציקה על הכל חוץ מעל מה היא אכלה, יותר בכיוון של בבקשה תשתיני רק אחרי שאני אתעופף לך מליד המיטה.

התאונה הזאת, חוץ מכל העצמות שהיא שברה, פיתחה איזה ערוץ תקשורת נוסף ביני לבינה. כזה שמותר להגיד בו הכל, שאין בו טיפת בושה, כי זה או להתעלם מזה או לעשות מזה בדיחה.

היא סוגרת פה שבועים, על אותה מיטה, וסוגרת שבועים בהם היא תלויה באחרים בכל תזוזה, אז מישהו חייב להכניס לפה לחדר את הזוועה במלוא הדרה.

הרי אם אני אטפל בה בשקט, ואספר לה כמה זה נפלא, היא ממילא לא תאמין לאף מילה. אז לוקחים את הכל, ועוטפים יפה בשקית הקאה, הכל הרבה יותר פשוט כשהוא הופך לבדיחה גסה.