אמובטלת בברלין

כששלושתם יושבים מאחורה, היא צורחת ונפל לה המוצץ, הגדול תפס ראשון את הבקבוק של השתיה והוא בדיוק באמצע להוציא לשון לאחיו על ההישג והקטן בועט לי בגב וצועק בקול הכי מעצבן שקיים עלי אדמות "דאאאאאייייייי", אני מדמיינת שיש לי מונית ניו יורקית צהובה ושבלחיצת כפתור אני מרימה חלון מפריד ואטום לרעש.

 אני מגביהה קצת את המוסיקה ונשבעת לעצמי שאני לא אסתובב אחורה.

זה מחזיק עשר דקות, או שתיים עשרה... ואז אני שואגת שאגה מטורפת, שעושה לי אדום בעיניים, ש"די" ו"מספיק" ו"שקט כבר", שאגה שמעלה לי את הדופק לשלושמאותשמונים במנוחה ולהם לא עושה כלום.

היא צורחת קצת יותר כי היא נבהלה ושני הגדולים מתחילים במלחמת צרחות שאמורה לפתור אחת ולתמיד את השאלה הכי חשובה שקיימת נכון להיום: מי התחיל?

 ההסברים הלגיטימיים וההגיוניים נעים בין "זה אוּוּוּוּוּוּ"  לבין "לא נה-כון" ומסתבר שככל שהטון יותר גבוה עולה רמת הסבירות לזה שהדובר צודק.

כשאני מצליחה סוף סוף לגרום לשקט במושב האחורי (הטון שלי הכי גבוה, בנתיים...) אז מתחילה מלחמה שבה אני מנצחת אם הגענו הביתה ואף אחד מהם לא נרדם. כל האמצעים כשרים: שוחד הוא לגיטימי והוא מחזיק חמש דקות, אז כדאי לשמור אותו לסוף. לעצבן את אחד מהם לקול מצהלות האחרים מעביר בערך חמש דקות לכל ילד, לתת להם לשיר בקולי קולות עובד רק אם זה שירים שכוללים את המילים תחת ו/או תחתונים ו/או קקיפיפי וזה סוג של דיסוננס קוגנטיבי...

כל נסיעה שנמשכת מעל עשר דקות וכוללת מושב אחורי מאוכלס בשלושה ילדים שנולדו בפחות מחמש שנים היא  מתכון בטוח לירידה מהרכב עם היפרוונטילציה. לפעמים אני שוקלת להעסיק נהג, אבל אז נזכרת שאני אצטרך לשבת איתם מאחורה ושמחה שיש לי את הפריווילגיה של מושב נפרד במרחק סימלי.