אמובטלת בברלין

סופר נני שלום,

רציתי להגיד לך שאם היית מגיעה אלי היום משעות הצהריים הביתה, היתה מספיקה לך תצפית אחת של בקושי חצי יום והיית מתקשרת לקדמן, שיבוא לקחת לי את הילדים.

היית עומדת בצד, עם המבט הרציני שלך והעיניים המתגלגלות, והיית מסמנת בקלסר השחור והנורא הזה את כל מה שעשיתי לא בסדר. היית מצקצקת בלשון כשצרחתי כמו משוגעת על הקטן ושלחתי אותו לחדר אחרי שהוא בסך הכל עבר ליד אח שלו והוציא לו לשון, היית מסמנת איקס גדול בטוש אדום כשהיית מגלה שהקטנה מסתובבת עם קקי כבר לפחות שעתיים ואני אפילו לא יודעת והיית שולחת אותי לסשן סיוטים במכון אדלר כשהיית רואה איך התייחסתי לגדול.

היית עומדת בצד, עם הקוקו האסוף הזה, שאף שערה בו לא מעזה למרוד בך ולצאת לשניה מהצורה שהנחת אותה בבוקר והיית נאנחת ותולה בי מבטים מיואשים, כשהבחור היה סוף סוף מגיע היית נוזפת בו על איך שוב הוא השאיר אותי להתמודד לבד ואומרת לו בטון המעצבן שלך "אתה חייבבב להבבין, זה פששוט בילתי אפפשרי".

אני רוצה להגיד לך שאם היית פה, והיית עושה את זה, כי זה מה שאת עושה, הייתי מעיפה אותך לאלף עזאזל. אני בדרך כלל בחורה מנומסת, ואמא שלי למדה אותי שמתייחסים יפה לאורחים ועדיין, בשניה שהיית אומרת איזו אמא נוראית אני, הייתי מטיסה אותך לקיבינימאט.

אלפי פעמים צפיתי מהצד בהורים שמגדלים את הילדים שלהם בנחת, אבל במקרה עברו לי מול העיניים. היו כמה מקרים שחשבתי שהם נפלאים אבל בואי נודה על האמת, ב90% מהפעמים חשבתי שאני יודעת יותר טוב. ומהבחינה הזאת תפסת לך ג'וב אלילי, את נכנסת לאנשים הביתה, מציצה להם לחיים ולתוך לנשמה, ומיד אחר כך יושבת וצולבת אותם עד מוות.

אם נהיה כנים לשניה, ומישהו שחומד לצון ובעל חוש הומור מבריק היה מצליח להכניס אותך אלי הביתה חמושה במצלמות ומבט ביקורתי, התכנית שלך היתה הופכת להיות משהו אחר לחלוטין, כי אני בטח הייתי מנצלת את העובדה שהילדים שלי תחת פיקוח צמוד ומדוקדק, תופסת מזוודה, זורקת לתוכה בגד ים וסיגריות (אם כבר רחוק...) ומשאירה אותך להתמודד. הייתי שמחה לראות איך את קמה בבוקר המי יודע כמה, כשרק לפני שעתיים הלכת לישון, ומצליחה לשמור על התסרוקת המעצבנת הזו שלך. הייתי רוצה לראות איך את היית מתמודדת עם ערמות הכביסה, עם המינוס בבנק, עם הריבים בינהם ועם החופש הגדול. אין מצב שהיית מפספסת את החיתול עם הקקי, הא? כי היא בטח היתה שוב מורידה את החיתול ומשאירה לך הפתעה על הרצפה בסלון. איזה סמפטית וסבלנית היית אז... כל מה שהיה מעניין אותך זה שהקטן חייב תשומת לב אחד על אחד.

אה.. אני גם תוהה לעצמי איך היית מגיבה כשהיית מגלה שבזמן שהכנת צהריים וחשבת שהם משחקים נפלא בחדר, הקטנה הספיקה לשבור לך את המשקפי שמש שהתלבטת חודשיים אם לקנות ולקשקש לך על כל המסך של הפלאפון בטוש היחיד בבית שהוא בלתי מחיק. הם בזמן הזה, במקום לשחק בערמות הפליימוביל שקנית במיטב כספך ועל חשבון כל מה שרצית לעצמך בחמש שנים האחרונות, חושבים שזה ממש, אבל ממש מצחיק לשפוך על הרצפה מרכך כביסה ולעשות חְליקות. 

כמה סבלנות וסימפטיה היתה לך אז? היית יושבת איתם לארוחת צהריים מחוייכת ואומרת לעצמך להרגע? היא הרי לא הבינה שהמשקפיים האלה היו הדבר הראשון שהרשית לעצמך להוציא עליו כסף בשנה האחרונה בערך ואצלם זו בסך הכל משובת נעורים, לא?

אני רוצה לראות מה היה קורה לך כשהבחור היה מגיע הביתה, אני אעשה לך ג'סטה, לפני ארוחת ערב והם רצים לקראתו כאילו הם שהו כל היום עם קרואלה דה ויל, ויושב איתם שעה שלמה לסיפורים ומשחקים בזמן שאת עם מבט מזוגג בעיניים ורצון אמיתי למות, גם אז היית חושבת שצריך להשקיע בזוגיות ושאתם חייבים לעצמכם פעם בשבוע זמן איכות? כי אני חושבת שהיית פשוט הולכת לישון. ספק אם היית מתקלחת ואלוהים יודע איך הקוקו שלך היה קם בבוקר.. 

אני רוצה להגיד לך, סופר נני יקרה שלי, שכשאני נופלת על התוכנית שלך, בין ניקור לשינה, ובהורים שפונים אליך לעזרה, אני מתחבאת מתחת לשמיכה מבושה. לא על האמא שאני, בזה אני דווקא לפעמים די גאה (פ'סדר, חוץ מהיום בצהריים ואתמול לקראת שינה) אלא על הדרך שבה אנשים נואשים מוכנים לקבל עזרה. ועל איך את מנצלת את זה וכמה זה קל, כי יום אחרי זה כשאני רואה את ההורים האלה שמגדלים בנחת שוב חולפים מולי לשניה, אני נזכרת שגם אני בעצם לא כל כך בטוחה.