אמובטלת בברלין

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי פוסט אחד רציני, איכשהו כל מאורעות הזמן האחרון גרמו לכתוב רק מסביב ולהתייחס להכל אבל בעצם לכלום. כתבתי איזו שטות על וירוס ונענתי לשרביט אבל לא באמת כתבתי.

כשאני מסתכלת עמוק אל תוך הלב ומנסה להבין למה, אני חייבת להודות שזה פחד. זה לא שיש לי איזה מחסום כתיבה או שהכל נראה לי לא מספיק, אני פשוט מפחדת. יותר מידי דברים קרו פה בזמן האחרון, ומלבד התאונה הנוראית של הפוחזת ורגעי האימה שעברו עלי עם הפיצית, היו פה עוד מגוון סיוטים קטנים שהיו נחשבים ומציקים אבל נעלמו בתוך האפלה הגדולה של האסונות הכבדים, וכשאוספים את בכל ביחד ומסתכלים על הכל שניה מרחוק יש את האפשרות הנורמאלית, להגיד שזה רצף של מזל רע ושהוא נגמר, שמזל שהכל נגמר בשלום ושכולם בריאים ושלמים, וישנה האפשרות האחרת, יותר פשוטה וסבירה, האפשרות המרוקאית/הדתית/חסרת ההגיון שהכל זה בגלל עין הרע/עין צרה/חוסר אמונה/מזוזות לא תקינות (מחק את המיותר..)

ואני חייבת להודות שהייתי שמחה להשתייך לזרם הראשון ההגיוני והחושב, כי בסך הכל הראש שלי עובד ותקין ואני בדרך כלל חסידה גדולה של הגיון ושכלתנות אבל בפועל אני בורחת אל הדת והכשפים ומתחננת לישועה.

עוד לא הגעתי לשלב שבו אני הולכת לאיזה בבא ומבקשת שיסיר ממני את הקללה, גם לא הלכתי למגדת עתידות שתשבור ביצה על כנף עטלף וארס עכביש ותשחרר ממני את עינהם הצרות של אנשים אבל אני בהחלט בשלב של לשכנע את אמא שלי לעשות משהו (אחרי הכל, זו משפחה מורחבת אחת וזה אינטרס משותף פה... ויותר מזה, אם היא תצליח לשחרר את כל המשפחה בביקור אחד אצל מומחית שחור ממדבריות טריפולי הצפונית, אני אוכל להמשיך לשכנע את עצמי שאני בן אדם הגיוני ושאני לא צריכה את השטויות האלה).

אני כבר שנים לא מנשקת מזוזות אבל שולחת אותם לבדיקה, אולי העובדה שאני עוברת לידם כל יום ומתייחסת אליהם כמובן מאליו גרמה להם, כמו לאישה חוקית אחרי שנות נישואין רבות ויחס לוקה בחסר לקום ולעשות מעשה. אני כבר שנים לא מתפללת ולא נושאת עיני אל השמיים בתחינה אבל כנראה שחינוך מינקות לא נעלם כל כך מהר והתחלתי לבדוק את עצמי קצת יותר. אני לא חוזרת לשמלות הארוכות של שנות התיכון ולא כורעת מול מלך מלכי המלכים כל בוקר, אני עדיין חושבת שחשוב הרבה יותר שאהיה בן אדם מאשר שאשמור על קלה ככבדה ואתייחס לכל התרי"ג כאל דברי אלוהים חיים, אבל אני כבר מנהלת דו שיח עם היושב במרומים ושואלת אותו למה בדיוק הוא מתכוון ואיזו מטרה הוא מנסה להשיג, כי אם הוא רוצה שאחיה בפחד הוא יכול להפסיק את הניסוי ולהכתיר אותו בהצלחה. אין מפוחדת ממני עלי אדמות, הוא לקח את האם הקלילה והמשוחררת שהייתי ואהבתי והפך אותה לאישה היסטרית שאני לא מכירה. יום אחד עוד יכתבו על זה שיר.

אני לא מרוכזת ולא מצליחה, אני עשרים וארבע שעות לא מתפקדת אבל כל הזמן עסוקה, רצה מרופא לבית חולים לביקורת ולשבת לפוחזת ליד המיטה. אני לא עובדת ומלאה תירוצים, אני לא מצליחה לשבת ולדבר כמו שצריך עם אנשים, הראש שלי נמצא כל פעם במקום אחר, אף פעם לא במקום שבו אני נמצאת, ובלעדיו זה לא פשוט לתפקד וכמעט בלתי אפשרי להצליח לנהל שיחה הגיונית. 

אז החלטתי להיות לרגע שוב הגיונית, לצאת מהמצולות לנשום שניה אוויר, למסור לכם דש לפני שאני לגמרי משתגעת ולנסות לחזור לחיים.

אם זה היה טיפול רישמי, הפסיכולוג היה מסיים פה את הפגישה. איחלתי למטורפת בהצלחה...