אמובטלת בברלין

שבוע וחצי.

זה הזמן שנשאר עד לתחילת הלימודים. אני מסתכלת אחורה על עבר השחור של החדשיים האחרונים ומגלה שלא עשיתי איתם כלום. חופש שלם הם בעיקר הלכו לקייטנה ואני התרוצצתי בין רופאים ובתי חולים. הייתי עצבנית וכועסת, הייתי חסרת סבלנות, הייתי היסטרית מכל תזוזה וישבתי איתם בבית.

הם ראו המון טלויזיה, ויצאו איתי כמה פעמים לסידורים הכרחיים שנגמרו בשוחד והבטחות לעתיד מושלם, הם התלבשו יפה ויצאו לחינה וחתונה, עשו חוברות, ציירו ובנו בלגו. הם שמרו על היד של הקטנה וישבו יפה כי אסור להשתולל. חופשה מהסרטים ממש. אמא שלהם, שהם מכירים כבר כמה שנים כל אחד, לא היתה פה בכלל, החליפה אותה איזו היסטרית עצבנית שלא מרשה כלום ולא זזה מהארבע קירות החונקים האלה.

חופש אחד שבו גם חזרנו מחו"ל, גם יש מגוון הוצאות על טיפולים רפואיים, מוסכים וחתונה אחת השאיר אותנו חסרי כל... מזל שאנחנו גרים אצל ההורים אחרת מישהו כבר היה בועט לנו בראש.

שבוע וחצי נשארו ובשבוע וחצי הזה אני צריכה להפוך את החופש הזה מ"הקייטנה של לוגי" ל"ים שמש ורוקנרול". וזה לא שאני יודעת איך עושים את זה. מצד אחד אין לי גרוש שחוק בארנק ומצד שני יש פיצית מאותגרת הנאה בכל מה שקשור לחום, מים וזיעה.

אבל אני בחורה יצירתית. אני אצליח. אני אקח אותם לטבילה בשלולית בדיוק בשעתיים שהיא ישנה צהריים, אנחנו נצא מהבית בשעות הנץ החמה ונחזור שניה לפני שהיא מגיעה לשמים (עניין של גג חצי שעה, כן?) נצא למגוון מוזיאונים ממוזגים (אלה שהם גם חינם וגם מותר להשתולל בהם...) אבל מה שחשוב הוא שהחלטתי להחזיר להם את אמא שלהם.

זה לא היה פשוט. היא היתה קבורה תחת ערמות של מתח ושכבות עמוקות של דמעות. ביליתי כמעט שבועיים בחפירות והיא סרבה לצאת מהכוך הטחוב שהיא נכנסה אליו, אבל בסוף הצלחתי.. שלחתי את הילדים שלה לסבתא ונתתי לה להתבוסס באשמה. תוך שניות היא קמה, ניערה את הבגדים ושלחה אלי מבט מוכר.

כשהם יחזרו הביתה אני אוכל להגיד להם "תגידו שלום חבר'ה, אמא חזרה..."