אמובטלת בברלין

אני עוד חודש אהיה בת שלושים וחמש. איך שאני לא אסתכל על זה זה כבר לא גיל צעיר ופוחז. כבר יש בעל, ילדים ומשכנתא, כבר יש חשבונות על שמי שמגיעים בדואר ויש "סידורים".

יש בגילי כאלה שהן בהריון ראשון אחרי קריירה די מבוססת, חולצות מחוייטות ועקבים דקים, יש בגילי עם כיסוי ראש, ארבעה ילדים ותפקיד שמותאם לשעות האיסוף מהצהרון. בכל מקרה רובן הגדול יודעות איפה הן ולא פניהן מועדות ואת רובן לא קשה לדמיין בעוד עשר שנים. עם או בלי קידום עוד ילד אחד או שניים, המסלול ברור.

אני בגיל שלושים ושלוש יצאתי לחופשת לידה, ואז הארכתי ואז התפטרתי ואז עברתי דירה. 

יותר משנתיים שאין לי מסלול ברור ושנתיים שאני אוחזת במשרות חלקיות וזמניות. אין לי מושג איפה אני אהיה עוד עשר שנים ומי שמסתכל על חיי יודע בעיקר שגם עוד עשר שנים אני אהיה נודניקית חסרת תקנה אבל זה בערך הדבר היחיד שאפשר להיות בטוחים בו.

המסלול שהיה ברור לי בתחילת שנות העשרים עבר שינוי קל עם הילד הראשון, עיגול פינות עם השני ונזרק לפח עם הגעתה של השלישית.

וזה לא שאני פמיניסטית גאה ששורפת חזיות בכיכרות העיר, אני אוהבת את החזיה שלי  ונהנית לפעמים שסוחבים עבורי את הקניות מהסופר, אבל במסגרת הבחורה הרגילה שאני, כן קיוויתי שאפשר גם וגם. ואני לא יודעת אם גיליתי שאי אפשר כמו שבוודאות גיליתי שאני לא יכולה.

יש לי תואר ראשון ותכניות מגירה לשני, יש לי ראש על הכתפיים ויש לי ורצון עז לעשות עוד דברים ובכל זאת עיקר היום יום שלי מסתובב סביב גידול ילדים. ילדים, שאובייקטיבית לגמרי, אני יכולה להעיד, שהם מדהימים, מקסימים, מלאי חוש הומור ושמחת חיים שהם הסיבה שלי לקום בבוקר והסיבה שבגללה אני הולכת לישון. אבל אין לי קריירה.  אין לי מסלול ברור ואם להודות על האמת מעבר לכביש הסלול והיפייפה של גידול אהוביי אין לי אפילו שביל קריירה קלוקל להליכה רגלית של מיטיביי לכת. פשוט אין.

ונכון שזו סוג של בחירה, מודעת, שבגינה אני היום עושה מליון ואחת דברים אבל בעצם שום דבר שאפשר לקרוא לו מקום עבודה מסודר. ונכון שאני מודה על שיש לי בכלל את האפשרות לבחור ושאין לי פה את מי להאשים. יכלתי להשאר במקום עבודה מסודר ולהיות לא ממש מסופקת ויכלתי להגיע לעיר חדשה ולמצוא עבודה תובענית אחרת שבה אני אמשיך במסלול הבטוח שיוביל אותי להיות גאה בטייטל של העבודה שלי אבל בושה ונכלמת במה שקורה לי בתוך הבית. שוב, כי אני לא יכולה לשלב. לא מצליחה למצוא שביל זהב, אולי כי זה תמיד אחד על חשבון השני ואולי כי בתחום אחד קשה לי יותר לוותר

אני לא שופטת אף אחת, אולי יש כאלה שמסוגלות ואולי יש כאלה שאין להן בעיה עם מטפלת שמגדלת את הילדים בזמן שהן עובדות, אולי זה בגלל שאני חזרתי לבית שבו אמא קיבלה את פני עם ארוחה חמה ואולי זה בגלל שבעיני האובייקטיביות, הילדים שלי מיוחדים יותר מכל הילדים האחרים.

אני עובדת, ואני אפילו עובדת בעבודות שאני משקיעה בהן ואכפת לי מהן, אבל אני מודה. זה נטו בשביל הנטו.... אין בעבודות האלה אפיק כלכלי ולא אפשרויות קידום, יש בהן קצת נשמה והרבה שעות נוחות. 

אז אני מוותרת. והויתור הזה הוא עלי, כי הוא יותר קל מלוותר עליהם. אבל הוא קשה ומציק ומתסכל ויש ימים שבא לי לזרוק את הכל ולצרוח, אבל אני לא יכולה. כי ויתרתי.