אמובטלת בברלין

לפני בערך עשרים שנה, אמא שלי עמדה מול הכיריים ביום שישי בצהריים ועמלה על ארוחת השבת. היא עשתה מה שהיא עושה כל שבת והעמידה חמשעשרה סירים ותבניות, בישלה בישול איטי, השקיעה בתיבול והוציאה תחת ידיה עוד אחת מהארוחות שגדלתי עליהן. באותה שבת, הגיע אלינו הביתה הבחור לשבת שלמה ומכיוון שהיא בטח רצתה להרשים אותו, היא השקיעה קצת יותר מתמיד והכינה בטח עוד ארבעה סירים נוספים למקרה ש.... מיד אחרי הקידוש היא שלפה את כל ארסנל הבישולים שלה לאותה שנה, סידרה יפה בצלחות גדולות והניחה במרכז השולחן. בחורי היקר התרשם, מן הסתם, מן המגוון והכמות, והושיט את הצלחת. הוא לקח קצת מכל דבר בכדי להיות מנומס והתישב לאכול. בנימוס אופייני לביקור ראשון הוא שאל בשקט אם יש קטשופ ואני שלפתי מקצה המקרר בקבוק מאובק וחסר שימוש שאמא שלי בטח קנתה שנה קודם כי היא רצתה לבדוק מה זה הדבר האדום הזה  והושטתי לבחורי היקר. הוא, שהיה רגיל בכאלה בקבוקים בביתו הקט, שלף את הפקק ושפך בנדיבות על כל מה שמילא את צלחתו. אמא שלי, שידועה בשקט נפשי ובאדישות הגיבה כמו שהיא יודעת וצרחה. הבחור המבוהל, שלא הבין מי מת באותה שניה על השולחן התחיל לגמגם במבוכה וניסה להבין מה הוא עשה.  

כשההמולה הזו שכחה והוא גם התישב והכניס לפיו מהיצירה הוא גילה תגלית נוספת על יסודות הבישול המזרחי. סקאלת החריף בבישולים טריפוליטאים בייתיים , ובביתי הקט כמובן, נעה בין חריף מאוד לשורף בנשמה. כשהוא הצליח להפסיק למות וניסה להסדיר נשימה, אמא שלי הבינה שהיא מתעסקת לראשונה עם זן חדש של אורחים. כאלה שלא יודעים לאכול. כשסיימנו את הארוחה אמא שלי הוציאה סיר נוסף. היה בו ארטישוק ירושלמי במי מלח ומכיוון שהיא בטח רצתה לעשות רושם על הבחור יתכן והיא שלפה גם צלחת עם פיסטוקים וקצת פירות. אז לא הבנתי למה הבחור בוהה בי במבט מאוכזב, וכשהוא שאל אם יש משהו מתוק שאלתי בתמימות אם הוא רוצה לשתות תה. 

לפני עשרים שנה, כשאני הגעתי אליו לשבת ראשונה, התיישבתי אל מול שולחן השבת וצפיתי באמו מוציאה מהתנור את החלה, חותכת סלט מלא ירקות ומתחילה להוציא מהמקרר את הקוטג והזיתים הגיע תורי להחנק. אורחת הערב החגיגית שלהם היתה חגיגית כי החלה היתה חמה וכי הם השתמשו בסט הטוב של הצלחות. מה שאכלתי באותה ארוחה היה בעיקר את התקוות שלי לצאת שבעה.

כשהם סיימו ללקק את הקוטג' מהקופסה, ואני בלעתי עוד קצת רוק, עמדתי נדהמת מול תופעה חדשה: בזה אחר זה זרמו לשולחן עוגות, גלידות וקינוחים, כאלה שלא היו מביישים שום קונדיטוריית עילית. אני, שלא חובבת שוקולד ונפשי לא הכירה את מסתורי המתוק לא ידעתי מה לעשות אל מול השפע הזה, אבל פתאום הבנתי למה הם לא אוכלים כלום לפני הקינוח.

עשרים שנה עברו מאז. הוא למד לאהוב חריף ושיש מקרים (בודדים, ממש ממש בודדים) שהקטשופ מיותר, אמא שלי הוסיפה מגוון קינוחים לשולחן השבת, אמא שלו מתישהו התחילה להגיש בימי שישי ארוחה חמה ואני התחלתי לחפש נחמה במתוקים.

אבל ההבדלים בין השולחנות עדיין מהותיים, ועניין הקינוחים הוא עדיין סיפור קורע לב. הבחור שלי עדיין מסוגל לאכול קוטג עם חומוס ופירות ואני טרם התרגלתי לאכילה לא בררנית. הילדים שלי קיבלו ממנו את אהבת הקטשופ חסרת התנאים וממני את הסלידה ממיני ערבובים לא מזוהים אבל עם כל הרצון שלי להמנע מסטיגמות, שניה אחרי שאני מביטה עמוק בפנים, אני חייבת להתייחס לעניין העדה וחייבת להודות... יש אשכנזים אניני טעם בענייני מזון, הם לא הרומנים וההונגרים של פעם, לא בכדי קטשופ שם הוא תבלין מנצח. יש גם מרוקאים שמבינים במתוק אבל הם עושים את זה בעיקר במימונה, ביום יום הם מסתפקים בקערה עם גרעיני אבטיח.

זו הכללה גסה, אני יודעת. והילדים שלי שיושבים על שני השולחנות מוצאים מה לאכול בכל אחד מהם, הם אוהבים את קציצות של סבתא אחת ויודעים שיש חגיגה של אחרי האוכל אצל השניה. אבל השורשים המזרחיים שלי נטועים עמוק באדמה בכל מה שקשור לאוכל ביתי ולא כל מסעדת פועלים ששופכת שמן לסיר יודעת לעשות את זה כמו שצריך.. הוא לעומת זאת יכול לבחור מסעדה לפי מבחר הקינוחים שיעמוד מולו בסוף ולטעון אחרי ארוחה בת עשרים ושניים סוגי מזון שעדיין חסר לו משהו...וגם אחרי עשרים שנה של יחד ועשר שנות נישואין, האוכל של אמא הוא הכי טעים בעולם, רק שלכל אחד יש את אמא שלו.