אמובטלת בברלין

הייתי ילדה ירושלמית בבית דתי, והיום הזה היה מעורר בי כל חיל וכל רעדה. הלבן הזה שכולם התעטפו בו וההליכה ברחובות. הבית כנסת של סבא, שהיה הופך הומה ומלא, והשקט הזה... שקט של תפילה, של סליחה, שקט מלא כוונה.

כשהייתי ילדה והאמנתי בכל מאודי במלך במלכי המלכים ובמצוותיו, היום הזה היה היום שבו שבוע לפני מרגישים גוש שעומד בגרון והקלה עצומה אחריו. זה יום בו, כך אמרו לי, שערי השמיים פתוחים. הוא מקשיב ויודע.  היום, כשאני כבר פחות חסידה של חוקים ומצוות ומאמינה בעיקר במה שבלב, כשאני רחוקה מהבית כנסת של סבא ורחוקה מאמונה עיוורת, הייתי אמורה להפסיק לפחד. אבל היום הזה עדיין מגיע עם גוש בגרון והיום הזה עדיין גורם לי לסוג של פחד מעומעם, לא מוסבר. השקט התחלף במצהלות ילדים אבל התפילה נשארה.

ואם שערי שמים פתוחים גם היום, ואם הוא עדיין מקשיב ויודע אז שלח לכאן בריאות וגמר חתימה טובה. תן לפוחזת שנה שבה היא תצעד קדימה ולחברה אהובה שלח רפואה שלמה, שמור לי על מה שיש לי היום ותן לנו לא לפחד ממלחמה ולשמוח משלום.