אמובטלת בברלין

שנתיים ושלושה ימים אחרי הגדול פרץ לחיי הסנדוויץ שלי. כשהוא נולד, ועדיין לא היה לו ברור שיגיעו אחריו עוד הוא מילא את תפקיד הקטן בשלמות נוטפת דבש. הוא ישן במיטה שלו ונגמל לבד מהנקה ממוצץ ומחיתול. הוא היה מביט בי בעיניים הענקיות האלה שלו ומחייך אלי חיוך קטן ומושלם.

בגיל שלוש, שניה לפני שנולדה לו אחות, הוא ניגש אלי, המאהב הליטיני הזה, ושאל בקול מלא תחינה אם אני רוצה להתחתן איתו. לא קניתי לו מיד אופנוע כבד רק כי הוא היה קטן מידי אבל אם לא היו עוצרים אותי הייתי טסה איתו לסופ"ש רומנטי בעיר האורות. הוא היה חייכן ומוכן להכל, הוא היה שקט ומלא הבנה. באופן כללי הוא פשוט שבה את הלב של כל מי שהתקרב אליו. הגדול היה רוח סערה והקטן לא הבין על מה המהומה.

הוא עדיין כזה, הגננות שלו מתאהבות בו כבר ביום הראשון ללימודים ומגיעות אלי עם עיניים מצועפות וחיוך ענקי. הן מספרות לי איך הוא ניגש לילד שבכה ונתן לו צעצוע ואיך הוא תמיד ניגש לכל מי שלא משתתף במשחק ומושך אותו אליו. הן מספרות לי איך הוא עוזר להן לאסוף ואיך בשקט שלו הוא מצליח למשוך אחריו את כולם. הוא עדיין כזה, ובכל בוקר, כשהגננת פוגשת אותו ומעניקה לו חיבוק מלא אהבה, אני משאירה אותו אצלה ויוצאת מלאת קינאה ומנסה להבין למה זה עובר לו בשעה 14:00.

בתוך תוכי אני יודעת את התשובה, כי גם אני מכירה את אותו מלאך שהגננת כל כך אוהבת. אני מכירה אותו ברגעים נדירים שאני איתו לבד, או כשהוא כל כך אוהב את האחים שלו ומוותר בשבילם על הכל בלי לדרוש שום תמורה. אני מכירה אותו כשאני רואה אותו יושב עם הפליימוביל וכשהגדול עסוק בלנצח מלחמות הוא עסוק בלאסוף חיות ופצועים. אני מכירה אותו ויודעת שבתוך תוכו הוא מרגיש שהשאון המשפחתי הזה מעלים אותו אז הוא מחפש דרך לזהור. אז הוא כועס עלי, ובוכה... אם הוא היה קצת יותר גדול ומבין אולי הייתי מצליחה להסביר לו שהתוהו ובוהו הזה רק מאיר אותו באור יקרות ושאני יודעת ומכירה את כל מה שהגננת רואה. הייתי אומרת לו שמרגע שהוא נחת בעולמי ידעתי שאני כבר לא אספיק, ידעתי שמגיע לו את הירח ושהוא מסתפק ברסיסי כוכבים. ידעתי שמאה אחוז הוא כבר לא יקבל ושאני אשא על מצפוני את כל מה שעשיתי ועוד אעשה, אבל הייתי מסבירה לו שבסנדוויץ' הלחם אולי חשוב אבל מה שבאמצע זה מה שבאמת עושה את ההבדל. והייתי אומרת לו שהשקט שלו הוא זה שקונה אותי יותר מהכל.

כל כך הרבה הוא לקח ממני, הילד הזה שלי... מלבד המראה החיצוני הברור, הוא קיבל ממני מליוני תכונות שגורמות לי להבין אותו טוב מכולם ולדעת בדיוק על מה הוא שותק לי מול העיניים. הוא מראה לי אותי יותר מאת כולם והוא ממיס לי את הלב על בסיס יומי.

בגלל שהוא רק בן חמש ושהיום יום הוא שוחק ומתיש וקשה, ובגלל שאני יודעת שיום אחד אני אצליח להסביר לו את כל זה, אני אומר לו מזל טוב. שהוא אחד משלושת הדברים הכי טובים  שעשיתי בחיי. ושהוא גרם לי לחשוב שזכיתי בהרבה יותר מכל מה שאפשר לבקש. אני אסביר לו עד כמה אני אוהבת אותו וכמה קשה לי לנשום אל מול השקט הזה שלו. שרק ימשיך כמו שהוא, כי הייתי שלו מהנשימה הראשונה.