אמובטלת בברלין

כשנולד לי הילד הראשון אף אחד לא טרח להגיד לי שזוהי התחלת הסוף...דיברו איתי הרבה על אבדן השינה, על זה שמפה ואילך זו צניחה חופשית למצב הכלכלי וגם אמרו לי שאני עוד אתגעגע. אף אחד לא טרח להסביר לי שתם עידן הפרטיות. 

אולי כי כשהם נולדים, והם עדיין תינוקות, אתה שם לב לכל שאר הדברים שנעלמים מחייך בבום והפרטיות היא עניין מתגלגל. היא מתגנבת מהדלת האחורית ומתחילה ממש בקטן... פשוט מפסיקים להזדיין כשהם ערים (וגם ממילא אין לך כח, אז גם לזה לוקח לך זמן לשים לב). כל השאר, לפחות בעיניין הפרטיות נשאר כשהיה... אתה עדיין משתין עם הדלת פתוחה, את עדיין רצה לחדר ערומה כי שכחת את המגבת ואתם עדיין יכולים לישון ערומים. 

כמה שנים אחר כך, כשאת מתחילה להחביא את הטמפונים במדף של הבגדי חורף ואת קולטת שאת חייבת להחליף את המקום של הקונדומים, את מבינה שמישהו, או במקרה שלי שלושה, נכנס לתוך כל מגירה שבה החבאת טיפת אינטימיות וקרע אותה מעלייך בלי שתוכלי להגיד מילה.  כבר אין אפשרות לשלוח מייל מבלי שעיין של ילד סקרן תציץ מאחור ואת לא יכולה לעשות שעווה בשקט בלי שידרשו ממך הסבר מדוייק על התהליך.

אני עוד לא הגעתי לשלב של "ככה זה" וכבר כמה חודשים שאני מתחמקת מלהסביר לבן החמש שלי מה אלה הדברים האלה שהחבאתי במדף העליון של הארון (הגדול כבר קרא בספר. בעיה אחת מאחורי).

אנחנו גרים בבית קטן, מאוד מאוד קטן. יש חדר אחד בו יש שירותים יחיד ואמבטיה קטנה, יש בו ארון אחד קטן ומאוד נגיש ומגירה אחת מלאת שאלות. כמו בכל דבר, גם כאן לא צפיתי את האבדן ולא טיפלתי בבעיה עוד כשהיא היתה קטנה... גם היום אין לילדים שלי איזורים שבהם אסור להם לגעת ואין מגירות שאסור לפתוח, יש רק מחבוא מספיק טוב שהם עוד לא הספיקו לחשוב עליו, וגם אלה נגמרים לאט לאט...

וזה לא שאני מסתירה פה מגירה שיש בה בגדי עור מינימלים, שוט  ומגוון סרטי די וי די, אני מדברת על דברים רגילים, נורמליים, ועל הרעיון הזה של מקום שבו אני יכולה להסתיר את האס אמ אסים המבטיחים שלי, בלי שאני אגלה שהבן שלי מתלהב מזה שהוא יודע לקרוא בלי ניקוד. אני מדברת על העובדה שבכדי אני אוכל לקום לצווחן התורן באמצע הלילה אני חייבת למחוק כל זכר למה שקרה כאן לפני עשר דקות ולהגיד תודה שהפעם זה עבר חלק. אני מדברת על זה שאני רוצה להיות מסוגלת לסדר את הגבות, ככה בקטנה, בלי להדרש לפירוט מעמיק על צורה, צבע ומין, בלי להשאל אחרי כל שיחת טלפון מי זה היה ומה הוא רצה ובלי להסביר מה מצב חשבון הבנק שלי למי שעדיין לא עשה תהליך הכשרה של טלר.

אני רוצה להעביר את חיי בלי לענות על שאלות בנושא ת"ש, מין וכלכלה בכל רגע נתון, ובלי שישימו מולי מראה בה אני אראה את כל הדברים שנח לי לעשות אבל קצת פחות להסביר.

אולי זה המחיר של לגדל ילדים סקרנים, של חינוך שבו אתה נוטה לענות על כל שאלה ולא להתחמק (כן, עכשיו תשאלו למה אני לא מסבירה לו על טמפונים וסוגרת את הפינה), אולי זה המחיר של גידול ילדים באופן כללי, לאו דווקא של הילדים שלי...

אבל אם כבר בפנטזיות עסקינן, הייתי שמחה לאיזה שבוע או שבועיים שבו לא שואלים אותי למה לי מותר ולמה לוקח לי זמן להגיע מהמיטה שלי לחדר שלהם, הייתי שמחה אם לא הייתי צריכה להסביר את השיקולים הכלכליים שעומדים מאחרי קנייה בסופר, אחרי שעשיתי את הטעות הראשונה והבאתי אותם איתי, ויותר מזה, הייתי שמחה לקבל חדר שירותים פרטי. משלי.

אבל אז אני עלולה להתרגל....