אמובטלת בברלין

אתמול בצהריים שאל אותי הגדול על הורים גרושים. סבא וסבתא שלו גרושים וההורים של אחת מהכיתה שלו מתגרשים ואני מניחה שיש עוד כמה פרודים וגרושים בסביבותו והוא סקרן.. הקטן גם הוא מכיר את המונח ויודע שכשלסבא וסבתא כבר לא היה טוב ביחד הם נפרדו וכבר לא גרים ביחד.

כשאני אומרת שהגדול שאל אותי על גירושים אני מתכוונת שהגדול שאל אותי אם אני אוהבת את אבא ואם נשאר ביחד לתמיד. כשעניתי לו הייתי כנה עד כדי כאב ואמרתי לו שאני אוהבת את אבא מאוד ושאני מאוד מקווה שנישאר ביחד לתמיד. "או.קי" הוא ענה לי, בני בכורי, אשר אהבתי. "אני מקווה שלא תתגרשו לעולם", "גם אני מקווה", עניתי לו וחשבתי שיצאתי מהעניין די בקלות. "אבל אם כן" הוא המשיך, בני האהוב "אני הולך עם אבא".

הבחור שלי, ששמע את השיחה מהמטבח, בטח פרץ בהורה סוערת בין הכיור לתנור, ואני ניסיתי למצוא את שאריות גאוותי וכבודי על הרצפה בסלון. משלא הצלחתי למצוא כאלה השבתי לו: "אין בעיה, אבל ה WII הולך איתי!".

כן, כן, בחורה בת שלושים וחמש מחפשת להחזיר לילד בן שבע ויודעת שככה, במכה סיבובית פגעתי בו איפה שהכי כואב לו. אחרי שניה של היסוס הוא הודיע שאבא יקנה לו חדש והקטן, ששמע על הרכישה, הצטרף לכוחות הרשע ונטש גם הוא את ספינת האם. זו שנשאה אותו ברחמה תשעה חודשים, אספה אותו כל יום יום מהגן, סבלה אותו כשהיו לו גזים וכשצימח שיניים ומכבסת לו מאז בכל יום את הבגדים.

מכאן ואילך השיחה התדרדרה אל תהומות חלוקת הרכוש ואם אחרי הגרושים יהיה לאבא מספיק כסף לרכישות יוצאות דופן, שאלות כמו מי לעזאזל יאסוף אותם מבית הספר ואיך אבא יסתדר עם הכלבה (האמיתית, זו שיש לנו בבית, לא זו שאני אהפוך אליה אם הוא יצליח להפריד אותי מהילדים..) הפכו להיות שאלות הגיוניות לילדים בני חמש ושבע, וביני לבין הבחור הוחלפו עקיצות לא הדדיות ולא עדינות...לא לכעוס עלי, האמא הבוגרת שבי היתה באותם רגעים מרוחה על הרצפה והתבוססה בדם, לא היתה בה טיפת יכולת להיות "המבוגר האחראי" ולהסביר לילדים שאבא ואמא לא מתכוונים להתגרש בקרוב ושאין להם ממה לדאוג, היא באותן שניות חשבה לעצמה שבשנייה שהיא מצליחה לקום היא מרוקנת את חשבון הבנק וטסה לבד לנופש בקנקון.. נראה אותם מסתדרים.

כשדעתי הצליחה להתישב שוב, היא ניסתה להסביר לי שלא נפגעים מילדים ושזו רק המכה הראשונה... לא ממש הצלחתי להקשיב לה מבין הדמעות (המטאפוריות, לא לדאוג) ונזכרתי שוב איך הם רצים אליו כשהוא מגיע הביתה בשניה האחרונה ובבכי קורע הלב שלהם כשהוא הודיע להם שהוא שוב צריך לטוס לחו"ל. תהיתי לעצמי מה יקרה פה אם אני לא אהיה להזכיר לגדול לעשות מערכת ואם לא אדאג שבגדי הים יהיו נקיים ביום של החוג, תהיתי מי ישים לב שהנעליים כבר קטנות עליהם ומי ידע מתי הקטנה צריכה לעשות חיסון.. וכשמניתי את כל מעלותי שלי וחסרונותיו שלו הגעתי למסקנה מאוד פשוטה, אולי יהיה להם מאוד קשה להסתדר בלעדי אבל יהיה להם נורא כיף...

הם ישחקו בWII תוך כדי אכילת מעדנים בסלון, הם יקראו סיפורים תוך כדי קפיצה על המיטה הזוגית.. בכל יום הם יעשו אמבטיה ארוכה ומלאת מים וישארו ערים עד אישון לילה כי הוא תמיד יכנע לעוד סיפור או שיר אחרון. אף אחד לא יאסוף את הפליימוביל מהריצפה ויש מצב יותר מסביר שכל יום הם יאכלו שניצל ופירה. מה רע?

ועכשיו, כשאני הסקתי את המסקנה המתבקשת, השאלה היא אם אני אצליח לישם אותה. האם בין כל הכביסות, השיעורים וההסעות אני אצליח להיות גם אמא של כיף ושעשועים.. וחשוב הרבה יותר מכל זה, האם עכשיו, כשהוא עסוק בישיבה על זרי הדפנה, הוא יבין למה צריך לאסוף את הפליימוביל מהסלון ולהחזיר את הספרים למקום...