אמובטלת בברלין

אני עדיין כאן. יושבת מול מחשב, העפעפיים שלי נסגרים לאט ואני מתמכרת לצריבה הזו של עפעפ סגור על עין עייפה. כמה שבועות לא פתחתי את הבלוג.. לא נכנסתי לקרוא, לא פתחתי את הסטטיסטיקות ולא רשמתי את חיי. אין לי לזה הסבר ברור, החיים שאבו אותי ועייפות הקיפה אותי. שלושה שבועות שבהם חזרתי לישון בבתי חולים, שבהם המשכתי לעבוד כרגיל ויותר, שבהם הילדים שלי חגגו וחלו ובילגנו כרגיל והחיים שלי רצו להם ואני רק רציתי לרגע אחד לעצור. לרדת לרגע להסדיר נשימה, לתפוס תנומה ואז להמשיך.

אין לי משנה ברורה בכל מה שקשור לבלוג הזה. הוא פרטי במידה והוא אנונימי במידה והוא לפעמים עושה לי טוב ולפעמים אני צריכה ממנו קצת אוויר לנשימה. אני לא יודעת להסביר אם כשרע לי אני כותבת או כשטוב לי אז אני מופיעה ואני לא יודעת אם החיים שלי, שממלאים לי כל דקה פנויה, מעניינים מישהו מלבדי ואם הכתיבה שלי עושה משהו למישהו שהוא לא אני. אבל בלי משנה סדורה ובלי הסברים  עמוקים מידי הבלוג הזה הכניס לחיי עוד ספירה שלמה והשבועות האחרונים היו יכולים למלא פה פוסטים ארוכים אם רק הייתי רוצה.

הפוחזת עברה עוד ניתוח ששיתק את מה שעוד עבד פה, חגגנו גם שני ימי הולדת בייתיים בפעם הראשונה והזמנו לפה פעמיים עשרות ילדים למסיבה, הבחור טס ביום ראשון לשבוע נוסף בנכר והרעיון הזה, של לעבור לגור בחו"ל בסוף השנה מצליח להוציא ממני כזה מגוון של תחושות שאפילו אני לא יודעת איך לאכול אותן. ועם כל זה אין לי ממש איך לכתוב את כל זה. אני מעדיפה להתמכר לצריבה...

זו השעה שבה הם רואים טלוויזיה אז אני הולכת להניח לידם את הראש לאיזו דקה. תודה על הדאגה ובכלל, שמחה שהיה מי שבכל זאת נכנס וקרא.. זה רק הבלוג שנרדם לו אני הייתי לגמרי ערה:-)