אמובטלת בברלין

אז קיבלתי שרביט מוזיקאלי מחגית ר ועכשיו אין לי ברירה. אני חייבת להודות שהטעם שלי במוזיקה הוא אקלקטי ואף מבקר מוזיקלי נחשב לא יקרא לו איכותי... לא גדלתי על פינק פלוייד ולא שמעתי את לאונרד כהן בין כתלי ביתי הקט.

כשקטנתי אהבתי את כל מה שהכרתי. יש לי יכולת מוזרה לזכור את המילים של שיר ששמעתי פעם אחת לפני עשרים שנה אז זה גרם לטעם המוזיקאלי שלי להיות מאוד מגוון וחסר סטנדרטים. כשבגרתי מעט וכבר הייתי יצור חברתי, כבר לא יכלתי לטייל בינות לחברי ולשיר את באב אל וואד בלי שיסתכלו עלי בעין עקומה ויתהו איפה גדלתי, אז הייתי צריכה להפסיק לאהוב שירים שאני מכירה ולהתחיל להכיר שירים שאני אוהבת...

זה גם היה בערך הגיל שבו גם גיליתי שחוץ משירי ארץ ישראל (בית ספר דתי, נו...) ושירים עם ריחות של בית 

יש גם שירים באנגלית... אז הקשבתי למיני פסי קול של סרטים שליוו את ההתבגרות שלי. דיקלמתי את הפסקול של גריז וריקוד מושחת כי זה מה שכולם דיקלמו אבל בסתר ליבי אהבתי יותר את reality bites

הקשבתי גם לכל השירים מהפסקול של הלהקה - לא כי הם כאלה טובים, פשוט כי חילקו את הקלטת לאבא שלי במילואים וגם ככה היה לי פטיש לא מוסבר לשירים ישנים.

עד היום הפטיש הזה לשירים של פעם ולפס קול של מלחמות הזה מצליח לשמור עלי או שאני עליו...אני בין היחידים בגילי שהכירו שירים כאלה

הרבה לפני שרונה קינן החליטה לשחרר לו ביצוע מקסים וידעו את המילים של הצ'יזבטרון מהתחלה ועד הסוף אבל לא היה לי מושג מה סדר יציאת התקליטים של הביטלס גם לא על מה אחראי ג'ון ואת מה כתב פול...

queen ליוותה את שנות התיכון שלי והיתה אחת החברות הטובות שלי, באיזה שהוא שלב גם השלמתי חלק מהחורים שהיו לי בעינייני הביטלס ונהנתי מכל רגע, יש זמרים כמו גידי גוב ויהודית רביץ שתמיד יגרמו לי לחייך, יש גם שירים של אביב גפן שאני תמיד אשמח לשמוע אבל השירים שאני באמת באמת אוהבת לשמוע הם הפס קול של חיי. בזמנים שונים של ההתבגרות שלי הקשבתי למעט מאוד תקליטים,  לא תמיד התנגנה מוזיקה אצלנו בבית ואני לא ישבתי קבוע מול הרדיו אבל כל מקום וכל זמן מאופיין גם בצליל.

 יש שירים שהם אידיוטים לגמרי אבל מזכירים לי אנשים שאני אוהבת ומעלים לי חיוך

 יש שירים שמעלים בי פשוט ניחוח של יום שישי בצהרים עם רדיו פתוח ורצפה רטובה בניחוחות של שטיפה ויש כאלה שמחזירים אותי הישר לבית של סבתא.

 יש שיר אחד מיוחד, שמעלה בי תמונה של ילדה בת שתיים עשרה עם אבא כל יכול, שמלווה את אמא שלו בדרכה האחרונה, והיא רואה אותו פתאום נשבר מול הדמות שלה שמשתקפת לו בפנים של אחותה

יש שירים שמילים שלהן מעבירות בי רעד כי הן לקוחות מתמונות חיי, מילים שמרגישות כאילו מישהו נכנס לנבכי נפשי בתקופה מסוימת ורשם לו את מחשבותי בצורה שגם אני לו ניסיתי לא הייתי מצליחה.  

והשירים האלה שווים בעיני הרבה יותר מאשר שירים של משינה, תיסלם, ברי סחרוב וכוורת שאת כל אחד מהם אני אוהבת. כי המוזיקה שאני באמת מתחברת אליה  היא מוזיקה שמוסיפה לצלילים גם ריח ותמונה וזורקת אותי אחורה אל שניה אחת בחיי שלא יכלתי לשכוח ואני כנראה גם לא רוצה.

אני אעביר את השרביט לסולל הדרך ולנתן נתנזון בכדי שגם הם יסבלו:-)