אמובטלת בברלין

כשהייתי עדיין דיירת בבית הורי, וקיבלתי משכורת סבירה פלוס מצבא ההגנה לישראל, הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לחנות ולקנות לעצמי מיטה זוגית. זה היה המרד היחיד והראשון שלי נגד האבא היקר שלי שניסה עדיין לחנך אותי בגיל 21. ככה, כשהייתי חוזרת מהבסיס לשבת והייתי מצויידת במיטה זוגית, יכלתי להתרגל לישון באלכסון, עם כרית נודדת ושמיכה. כמה שנים אחר כך, עברה איתי המיטה האהובה שלי לדירה המשותפת והתרגלתי לישון כפיות. היינו צעירים וכל העניין הזה של לישון ביחד היה עוד חדש אז נרדמנו במגוון תנוחות מוזרות שכללו ערבוב של גופות ורגליים.  עשר דקות אחר כך, כשהבנו את הרעיון הרומנטי עברנו לחיבוק מדגמי של חמש דקות וחזרנו איש איש לכריתו ולשנתו. איבר מסויים שלנו, בדרך כלל שוק או ירך, שמר על טווח נגיעה לאורך הלילה, אבל הידיים חזרו, כל אחת לטריטוריה שלה...המסורת הזו של שינה מקבילה אחרי כמה נשימות משותפות החזיקה די הרבה זמן אבל לא מנעה את הריב האולטימטיבי על הצד הטוב של המיטה. אין לי מושג עד היום מה הוא הצד הטוב. כל דירה שעברנו העירה את הויכוח מחדש ואירגנה לצד אחר את התואר הנחשק. אז נלחמנו בערך חודש עד שנרשמה פשרה... ואז שוב עברנו דירה. מה גם שאז נכנסתי להריון... וככל שחלפו להם השבועות ולא הצלחתי למצוא פוזיציה אחת נורמלית שבה נח לי לישון עם עצמי,כך גם אפשרויות הלינה הצטמצמו ולא נותרה שום אפשרות למשהו אחר מלבד ההחלטה ההגיונית לעבור לישון בשירותים.

כשהגיע הבכור דגלנו שנינו בשיטת חינוך של הורים מתלהבים לילד בכור, השיטה ידועה בכל ספר פסיכולוגיה והתפתחות ויש לה מגוון שמות שמסבירים עד כמה היא טובה: שיטת הרצף, הלינה המשותפת, הביטחון האונטולוגי... השיטה הזו, ששמה הידוע ביותר הוא שם שנותנים לה הורים שמביטים על עצמם בדיעבד, נקראת בדרך כלל "השיטה האידיוטית". השיטה הזו, כמו שאפשר בטח להבין מהשם המקסים שנתן לה הטבע, היא שיטה שדוגלת בזה שהילד ישן, שמח ומאושר וההורים מסתובבים עם מבט מיואש ועיניים טרוטות. הילד, שישן שינה עמוקה, שוכב במרכז המיטה המשותפת, פורס ידיים ורגליים לכל עבר, בועט מתוך שינה ובאופן כללי שקוע בחלומו השמיני עם חיוך מקסים. ההורים, נמצאים כל אחד בצד אחר של המיטה. וכשאני אומרת צד אני מתכוונת לשלושת הסנטימטרים שנמצאים בין שפת המיטה לשלושה סנטימטר משפת המיטה... שניהם שוכבים ערים לגמרי ועינייהם עצומות, שניהם מפחדים להרדם ויותר מזה שניהם מפחדים לזוז. מפני שהשיטה האידיוטית היא שיטה לפיה כל עוד הילד ישן ואתם כמובן לא, הכל בסדר. אבל בשניה שאתם זזים/נרדמים/מנסים חלילה לתבוע בעלות על הסנטימטר הרביעי, הילד חש את זה בחושיו המופלאים, מתעורר ומתחיל לצרוח. השיטה האידיוטית היא שיטה לפיה כשהילד בוכה הוא מסכן וחייו אינם חיים וכשהוא ישן או ער ומחייך אתם הורים נפלאים. אין בשיטה זו שום התייחסות להורים. העובדה שחייהם אינם חיים ושהם לא ישנו כבר ארבעה חודשים רצוף לא משנה. השיטה האידיוטית היא שיטה מצויינת. ורוב ההורים החדשים דוגלים בה לתקופה מסויימת. אנחנו, בהתלהבותנו, דגלנו בה שנה ומשהו רצוף.. ואז דגלנו באישפוז כפוי ליד הילד מהשניה שהסכים, ברוב טובו הגדול, לגשת למיטתו ועד שנפל לשינה כזו שאיפשרה קימה (לעשר דקות וחוזר חלילה).

מה שכן, כשירום הודו יצא ממטתינו הקטנה, נכנסה אליה אורחת חדשה, שמיכה נוספת. שום חיבוקים לא נרשמו לפני השינה ושום מגע אקראי לא היה במהלכה. איש תחת שמיכתו ועל כריתו. תעזבו אותי בשקט ותנו לי לישון.

עם כניסתה של השמיכה החדשה אל צל קורתינו הדלה החלה מלחמה נוספת ביני לבינו. על השמיכה הטובה.  לפי מיטב המסורת שמיכה אחת היתה שמיכה שאתה הולך לישון כשהיא חמימה ומפנקת וכשהיא מכסה כל חלקה טובה של גופך החמים ומתעורר מכווץ כולך, הרגליים צמודות לבטן, והשיניים נוקשות מקור. השמיכה, אי שם בשלהי הלילה, הפכה לכדור מסובך של פוך כלוא בתוך ציפה דקה ואתה, מסתבר, קמת עם אף סתום ושתי קוביות קרח במקום רגלים.

השמיכה הטובה, כשהיא עירומה מציפתה, לא שונה מתאומתה, השמיכה השניה, ולא היית מצליח להבדיל בינהן גם תחת איומי אקדח, אבל במעטה החשיכה היא הופכת למן מפלצת מתגלגלת והורגת את החמימות...

היום, כשהמיטה הזוגית הקורסת שלי היא גם מפלט מפני חלומות סיוטים ומיני מפלצות, גם מקפצה ביתית בימי חורף קרים וגם נקודת התכנסות ביתית של ימי שבת בבוקר, אני הופכת להיות אישה עם חלום.

יום אחד, אני אתפוס את הצד הטוב של המיטה, אתעטף בשמיכה הטובה ואלך לישון... אז אני גם אנום לי ברציפות עד הבוקר בלי לקום למאבדי מוצצים למיניהם ולא אתעורר כשגוף זר וחמים מזדחל לסדק הצר שביני לבינו. כשזה יגיע אני בטח אתגעגע לגופות החמימים שרוצים את קירבתי, אבל בנתיים, לחלום עוד מותר..