אמובטלת בברלין

קיבלתי היום את מתנת יום ההולדת שלי, שהיה כבר לפני שלושה ומשהו חודשים...

ידעתי מה אני אמורה לקבל, וידעתי שהיא הגיעה, ובכל זאת, כשניגשתי עם הספח לדואר והוצאתי את האלבום הענק הזה, היתה בי שניה של הפתעה. זה יצא יפייפה, ובכלל, מרוחה בין הדפים שלו כמעט כל השנה האחרונה.. וקראתי את הפוסטים שלי, שהוא סידר בעמודים, וראיתי את התמונות של הילדים, וגיליתי, שהבלוג הזה הוא בעצם חלק מהחיים. עברתי על הפוסטים, אלה של ההתחלה, וקראתי אותי אופטימית, מקטרת, מנסה להיות שנונה. קראתי אותי בשניות של התאונה, וקראתי את הילדה שלי צורחת את הנשמה. חיפשתי בתמונות שהוא צירף לכל עמוד, מתי הייתי מאושרת, מתי בכיתי את הנשמה. חיפשתי אם רואים על הילדים שלי את הצלקות שהשאירה עלי השנה האחרונה, וחשבתי כמה זה סימלי לקבל את זה בדיוק כשמתחילה אחת חדשה.. הבלוג שלי, שהפך להיות ממשי, עם מילים, דפים ותמונות, יש לו עכשיו גם כריכה, אפשר לסגור אותה ולפתוח אחת חדשה.  אפשר לרפרף בין העמודים, אפשר למצוא את הרגעים הטובים...

והפוסט הראשון בשנה החדשה, הוא בעצם העמוד הראשון של הכרך הבא..