אמובטלת בברלין

זה לא שיכלתי להסביר. לא באמת. הרי אם מישהו היה בא ואומר לי של לפני שמונה שנים מה זו אמהות לא יודעת אם הייתי מקשיבה בכלל. כי שניה לפני שאתה אמא או אבא, די ברור לך שאתה יודע הכל. כל הסיפור הזה של לחתל או לקלח זה מה שבאמת מטריד אותך- אם תדע שהחיתול מונח כמו שצריך וכמה מפחידה המקלחת הראשונה, בטח אם צריך לעשות אותה לבד.. בילד הראשון הייתי מוכנה לחכות עד אחת עשרה בלילה אם זה אומר שלא אהיה לבד בזמן המקלחת. יותר הטרידה אותי כמות האוכל, איך אני יודעת אם הוא שבע, ואיך לעזאזל מטפלים בגזים.

ההכרה האמיתית, שאני באמת לא מבינה שום דבר באמהות ושדרך החינוך שחשבתי שאני לגמרי סגורה עליה היא שטות גמורה מגיעה הרבה יותר מאוחר. בהתחלה יש מעין תחושת משא שמחלחלת. לאט לאט הבנתי שאני כבר לא יכולה לארוז מזוודה ולטוס לטימבקטו. ואתה מכיר אותי, אתה יודע שלא באמת הייתי טסה גם קודם. אבל יכולתי. ואז בא היצור הזה ולקח את היכולת. ובכלל לא ידעתי שאהבתי את היכולת הזאת. עזוב, בכלל לא ידעתי שיכולתי... ואז פתאום הבנתי שיכולתי וכבר לא. והתאבלתי קצת על היכולת הזאת שעד היום אני מתגעגעת אליה למרות שלא הכרנו כל כך טוב. לא באמת.. ולך תסביר לעצמך שאתה מתגעגע למשהו שבכלל לא ידעת שהיה לך.  

שניה אחרי הגעגועים לטימבקטו אתה מתחיל להפנים שזה לכל החיים הסיפור הזה. והבייביסיטר הזה לא הולך להגמר. וכל זה לא מסתדר לך בראש עם העובדה שאתה אוהב את היצור הזה עד מוות ושאת החיים שלך אתה תתן בכדי שרק יהיה לו טוב. אבל שישתוק קצת. ומה עכשיו קקי, ואני מוכן לקחת משכנתא שניה אם מישהו יצליח לסתום לו את הפה. איפה אמא שלו? אמא, תעשי לי טובה. הוא כבר שעה בוכה. ואני מתחיל להיות מודאג. את יכולה לבוא לפה? לראות שאין לו משהו? את חושבת שאם ניסע איתו למיון יקבלו אותנו בשעה כזו? כי מנעד הרגשות שילד מצליח לגרום לך להרגיש בשלוש דקות הוא כל כך רחב שאפילו אתה לא ממש מצליח להבין איך לפני רגע שקלת לסגור אותו בחדר לצאת לבירה עם החברים.

ואתה כל כך אוהב אותו, את היצור הקטן הזה שלקח את החיים שלך דחף אותם למכונה וניער אותם בצורה שאפילו אתה לא מזהה את מה שיצא. ולפעמים אתה בכלל לא בטוח מה אתה יותר, אוהב אותו או שונא את החיים, או שאתה בעצם אוהב את החיים, ובגלל זה אתה כל כך רוצה אותם בחזרה...

ואז מבט אחד בו גורם לך להרגיש שיש לך את כל מה שרק ביקשת ויותר ואתה יודע בדיוק מה זה אושר.

ואני אומרת לך, תקשיב לי, לפעמים אפילו אני יודעת על מה אני מדברת, אתה תזיל איתו דמעות ותקווה איתו ותחיה איתו ותרצה בשבילו ולא תדע בכלל איפה הוא נגמר ואתה מתחיל. והוא יסתכל עליך עוד כמה שנים, ויאמר איזה משפט, שיגרום לך לחשוב שאתה לא יודע כלום. שלושים שנה אתה חי ואתה לא יודע כלום. לא באמת. והוא יחזור על איזה משפט שאתה אמרת ואתה תרצה לקבור את עצמך באדמה. ואז שוב אתה מבין, שלהביא ילד אולי סיפק איזה רצון שלך אבל מאז שהוא הגיע אתה מספק רק את הרצונות שלו ולך לא יוצא מזה שום דבר. להיפך.

שום דבר חוץ מאושר. כי השניה שעמדת בה מתחת לחופה, וחשבת שאתה מאושר, מתגמדת מול השניה הזו שעמדתם מול הבדיקה הביתית. והשניה הזאת היא כלום לעומת השניה שהרגשת את הבעיטה הראשונה... אתה מבין את העיקרון, אתה יכול להבין שיש לך למה לצפות.

יהיו שניות שהאוויר לא יעבור לך בגרון מרוב גאווה. כי הוא שלך. והוא יעשה אותך טוב יותר. הילד שלך. כי זה טבעם של ילדים. לגרום לך להיות מישהו שהוא יוכל להעריץ ומישהו שהוא יהיה גאה בו. ואז, אולי אז.. אתה תבין כמה אתה לא באמת יודע שום דבר.

 אז תבוא עם סבלנות. כי החודש האחרון הוא הארוך ביותר, גם  כשהוא לוקח רק שבועיים. והחודש הזה שבו אתם לוקחים לכל מקום את התיק מכין אתכם לזה שאתם כבר לא ממש יכולים לתכנן או לדעת מה יקרה...אז תגיע פתוח, כי לא באמת אפשר להגיע מוכן.. ותגיע שלם כי אחרת לא תצליח להתמודד... ואולי, אם תדע, מההתחלה, שאתה לא באמת יודע, יהיה לך יותר קל אחר כך, ואז אני  עשיתי משהו טוב.

אוהבת...

אני